מאת ד"ר אביטל איבט לוי
השעה 9.00 בבוקר. נורית דוחפת את דלת הכניסה למחלקת העור בקומה 5 בבית החולים הדסה עין כרם. זה שלושה שבועות היא שוכבת בחדר גדול שהיא חולקת עם חולת פסוריאזיס. רק השם מעלה בה חלחלה. בחדר המרווח מרפסת גדולה, הצופה על נוף מדכא של קירות האגף הפנימי. ריח חריף של אקונומיקה שולט על ריחות הכאב, המגוונים בצבעם, בצורתם ובעוצמתם. החדר נושא על דלתו את המספר 1. כל פעם שפותחים או סוגרים את הדלת, המספר מסתובב על הבורג שלו, ונראה שאף הוא איבד את זהותו בעולם הסוריאליסטי ההזוי הזה.
נורית הגיעה לכאן עקב אלרגיה קשה ובלתי מזוהה. גירודים בכל גופה לא הרפו ממנה מאז העתיקה את מקום מגוריה לאזור כפרי ביער בן שמן. היא רק סובלת, ואיש אינו יודע איך לגמלה מייסוריה. ד"ר סגל, רופא בכיר במחלקה, הגה טיפול נועז שאמור לעזור בזיהוי מחלתה: הזרקה מסיבית וחד-פעמית של קורטיזון במטרה לזעזע את גופה ולגרום לו לגלות את סוד ההתלקחות האדירה והפתאומית שלו. כך חשב הדוקטור וכך עשה, ובזה גזר את דינה של נורית.
לנורית ובני משפחתה אין מושג על מטרות טיפול האקסטרים הזה. הלוא קורטיזון לא נפסק אף פעם בבת אחת, בוודאי לא בברוטליות כזאת. כולם יודעים שתהליך הגמילה ממנו הוא תהליך ארוך במיוחד, לא זבנג וגמרנו. למרות זאת יש שתיקה מקיר לקיר. אין התייחסות מינימלית לאדם החולה. יש אך ורק התייחסות למחלה – לדעת את מקורה, עוצמתה, אפיונה. נקודה. החולה הוא קורבן, שפן ניסיון, המספק לרפואה רודנית וחודרנית את גופו, בהעדר אישיותו, נשמתו, רגישותו.
ד"ר סגל מגיע. נורית מושיטה לו באמון בלתי מעורער את ידה השמאלית לקבלת הזריקה הגורלית. על פניה חיוך מתוק. הנוזל חודר לווריד, וידה מיד מתנפחת ומשלשת את נפחה. לא כואב עדיין. נדהמת מתגובת גופה, אבל עדיין מאמינה, היא שואלת את המזריק.
– ד"ר, זה בסדר?
– אל דאגה, ממלמל הרופא, אבל הבעת הפאניקה אומרת משהו אחר לגמרי.
נורית מבינה ברגע זה שמשהו השתבש, אבל משום מה היא מסתפקת במסר הלאקוני של הרופא. מסובבת את עצמה לכיוון חלון המרפסת ונרדמת מייד.
השעה 22.00. בחוץ חושך מוחלט. אסתר חולת הפסוריאזיס משוחחת בקולי קולות עם דויד, חולה מחדר אחר. גם הוא התאשפז לפני כשבועיים בשל אלרגיה קשה. דויד מפורסם בארץ. הוא מנחה תוכנית טלוויזיה אודות סודות הרכב. מבטאו האמריקאי הכבד כבש מייד את הצופים הישראלים. אבל לא רק המבטא הביא לו תהילה. אישיותו המקסימה וההומור המיוחד שלו תרמו רבות לפרסומו.
נורית מתחילה לדאוג. היא חשה זרמים מוזרים בכל גופה. היא מנסה לבקש קצת שקט משכנתה לחדר, אבל שום צליל אינו יוצא מפיה. איש אינו שומע אותה. היא מסובבת את ראשה שמאלה וימינה, מנסה להתרומם ללא הצלחה. ניסיונותיה למשוך את תשומת לבה של אסתר כושלים. מיואשת וחסרת כוחות היא מרגישה שכוח חיצוני מושך אותה כלפי מעלה.
פתאום אור ענק לבן זהוב מכסה את הקיר מול מיטתה. מתוך האור מופיע על הקיר שביל מלא באנשים הלבושים כולם בלבן. מוקסמת, נורית עונה בשמחה להזמנתם להצטרף אליהם. רוגע ואושר מציפים אותה. היא מרגישה שגופה משאיר את קליפתו העלובה בתוך המיטה, כשהיא עצמה מרחפת בקלילות מעליו. חיוך מתוק מאיר את פניה השלוות. אין סבל יותר, אין כאב. הכול נעים, כל כולה במקום מבטחים. עוד רגע קט והיא מוצאת את מקומה בשיירת הדמויות בלבן… הנה היא נפרדת.
ברגע זה בדיוק צלילים צורמים מפריעים לה לסיים את מסעה לעבר השביל המואר. חצי מעולפת, היא שומעת קטעי דיבור ברקע סביבה.
– זה התקף לב. זהירות, היא נושמת. הישארי מתוקה, הישארי מתוקה. תחזיקי עוד קצת.
ד"ר עמנואל, ידיד משפחתה של נורית, מרחיק את כולם ממיטתה. החומר שהוא מזריק בזריזות ומיומנות חודר במהירות לדמה.
הגוף והנפש מתברגים שוב זה לזו.
נורית שאחרי חוויית המוות הקליני היא לא נורית שלפניו. 26 שנה מאז, וכל יום אין מאושרת ממנה, אין בטוחה ממנה, אין מציאותית ממנה. חיונית וחייכנית, היא משרה סביבה פרופורציות לאירועים השונים של היום-יום של החיים. כל יום בשבילה זו יצירת מופת חדשה, חלקת אלוהים הפרטית שלה. שום דבר אינו גדול עליה, מלבד היא עצמה.
מאת ד"ר אביטל איבט לוי, מתוך: שבילים, גיליון 14 – מיתוסים ואגדות, עמ' 82.
