קולות קוראים

מאת מיכל סנונית

קָרְאוּ לָהּ סְתָו.

וְעַל שְׂפָתֶיהָ, תָּמִיד כְּעוֹמֶדֶת לִנְפֹל,

הָיְתָה תְּלוּיָה טִפַּת הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן.

וּלְאִישׁ לֹא הָיָה אִכְפַּת

שֶׁנוֹלְדָה בְּשִׁלְהֵי הָאָבִיב

בַּנְּגִיעָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַקַּיִץ.

גּוּפָהּ הָיָה מְזֻכָּךְ וְעָדִין

כִּמְעַט בִּלְתִּי נִרְאֶה

וּמִּילוֹתֶיהַּ חֲרִישִׁיוֹת

עַד לִבְלִי הִישָׁמָע.

כְּאִלּוּ נוֹלְדָה לִהְיוֹת מִישֶׁהִי אַחֶרֶת

מִשְּׁמָהּ וּמַרְאָהּ וּדְבָרִים שֶׁאָמְרָה.

קָרְאוּ לָהּ סְתָו

וְלֹא הָיָה בֵּינָהּ לְבֵין הַסְּתָו דָּבָר

זוּלַת טִפַּת הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן

בִּקְצֶה שְׂפָתֶיהָ.

וּלְאִישׁ לֹא הָיָה אִכְפַּת.

מאת רחל פרג

בשנות השישים, טרם הכירו בעיר בית־שמש את המושג לקויי קשב ולמידה, אך תלמידים ש"הציקו" למערכת, היו גם היו. אנשי חינוך מכובדים התאספו, חשבו וחשבו, דנו בסוגיה בכובד ראש ולבסוף מצאו פתרון יצירתי. כל התלמידים ה"בעייתיים" מכל הכיתות, כאלו "שאינם מאפשרים ללַמֵד", יֵאספו, יוכנסו לכיתה אחת ויִמָצֵא מורה שיוכל "להחזיק" אותם בשקט – ובא לציון גואל.

"כיתה מקדמת" קראו לפתרון היצירתי הזה. באחד מבתי־הספר אף הגדילו לעשות, חיפשו ומצאו דירה במרחק בטוח ושיכנו שם את הכיתה, שלא יִראו ולא יִשמעו מה נעשה שם, בבחינת "מה שאין רואים אינו כואב."

יום אחד נקראתי ל"כיתה מקדמת" כזו. "המפקח בכבודו ובעצמו הורה להעביר אותך אל הכיתה בשדה." כך סיפר לי המנהל בעת שנסענו להכיר את המקום. הוא הוסיף, "אני צריך להכין אותך. חמש מורות כבר ברחו משם והשישית מחכה לנו בכיליון עיניים."

בעודי מעכלת את הבשורה המשמחת שנשמעה מפי המנהל הגענו אל הדירה,  מצאנו שם את המורה יושבת על במה קטנה באמצע חדר האורחים. והתלמידים? לא הספקתי לשאול היכן הם? המורה, ברגע שראתה אותנו, קפצה ממקומה והחלה אורזת בחיפזון את חפציה. היא ידעה שהגעתי ללמד במקומה ומיהרה לעזוב, פן אתחרט כשאראה מה מצפה לי. "לפני שאת עוזבת," אמרתי לה, "ספרי לי מעט על התלמידים." "תהיי קשוחה אִתם, שום חיוך!" זרקה לעברי, בדרכה החוצה, "מההתחלה תהיי קשוחה אִתם, אחרת…" את ההמשך לא הצלחתי לשמוע,  היא טרקה את הדלת ונעלמה.

גם המנהל נעלם, הוא הלך לחפש את התלמידים. בינתיים הסתכלתי סביבי על החדרים הריקים, על הקירות החשופים ועל השולחנות הישנים, יצאתי החוצה והבנתי מהיכן צץ הכינוי "הכיתה בשדה".  הבית עמד בתוך שדה גדול, מלא קוצים ועשבים. הוא היה מבודד מבתים אחרים שלצִדם היו גינות ירק ועצי פרי. בחצרות הבתים יכולתי לראות תרנגולות שהסתובבו להן בנחת, וגם עֵז או שתיים שטיילו להנאתן.

בשעה טובה חזר המנהל עם כל "המניין", עשרה תלמידים. הם בחנו אותי בגיחוך קל ועיניהם אומרות, "חכי, חכי, את לא יודעת מה מצפה לך, מעניין כמה זמן תחזיקי מעמד." המנהל הציג בפניי את החבורה, טפח לכל ילד על שכמו והוסיף "מחמאה אישית". "לוי ושמעון מכיתה ב', אינם יודעים לקרוא." ציין בפניי.  "דוד ויצחק מכיתה ג', נשארו כיתה וגם הם בקושי קוראים." המשיך המנהל בנחת. "אלה, צילה, דינה ורינה מכיתה ד', הן יודעות לקרוא דווקא." שיבח אותן אך מיד הוסיף, "חשבון, אינן קולטות בכלל." המנהל עצר, נשם נשימה עמוקה והמשיך "שלמה ויעקב הגיעו אלינו מבית־ספר אחר, הם אמורים להיות בכיתה ה', שום בית־ ספר לא הסכים לקבל אותם לכן המפקח שלח אותם לכאן." עמדתי שם המומה משטף ה"תשבחות" שהרעיף המנהל על התלמידים. הוא מיהר לסיים "אחרונה אחרונה זו יונה, היא בת חמש־עשרה, היא נשארה כיתה שלוש פעמים. היא ראש החבורה, מה שהיא אומרת הם עושים."

בסיום "הצגת" התלמידים בפניי, פנה המנהל אל החבורה  ואמר, "ילדים, זו המורה החדשה שלכם, תקשיבו לה ותלמדו יפה. עכשיו, כיוון שהשעה כבר מאוחרת, אני משחרר אתכם ומחר תבואו בזמן, תתנהגו בנימוס ולא תפריעו."

נסעתי לביתי בירושלים. בדרך, היה לי זמן להרהר במשימה הבלתי אפשרית שהוצבה בפניי, וניסיתי לשעֵר כמה זמן אחזיק מעמד. "תהיי קשוחה אִתם, שום חיוך!" נזכרתי בדברי המורה שברחה כל עוד נפשה בה מ"שדה הקרב". כשהגעתי לביתי נעמדתי מול הראי והתחלתי להתאמן בעשיית "פרצופים קשוחים". בתי, בת שלוש, עמדה מאחור וצחקה. ככל שהתאמצתי יותר ויותר לעוות את פניי ולשוות להן מראה קשוח כך הלך וגבר צחוקה "אימא, מה קרה לך? את ממש ליצנית היום." "ליצנית?" חשבתי, "זהו!! נכשלתי!! כבר מחר אני מחזירה את המפתח ואומרת למנהל שאינני מוכנה ללמד בכיתה זו."

מודאגת, הסתובבתי בבית מחדר לחדר ובתי אחריי צופה בהתנהגותי המשונה ומחכה שהליצנית תמשיך בתעלוליה. פתאום צפו ועלו בזיכרוני דברי מורתי, הדברים שאמרה בטקס סיום הלימודים במכללה, "אפשר לסכם את כל מה שלמדנו כאן בשני משפטים – ילד עסוק איננו מפריע. כל ילד לומד לפי יכולתו. אם תזכרו את שני המשפטים הללו ותפעלו לפיהם תוכלו להצליח בכל כיתה." "אאורקה…. מצאתי!" אמרתי לבתי שהביטה בי בפליאה, "בואי! הולכים לטייל."

כל אותו אחר הצהריים סיירתי בין חברותיי ואספתי צעצועים, משחקים, תמונות, מפות, וילונות, צבעים ודפים ריקים. בערב, לאחר שנרדמה בתי עמוסת חוויות, הכנתי עשרה תיקים. כתבתי לכל ילד את שמו באותיות גדולות ולכל אחד התאמתי (לפי "דברי השבח" ששמעתי מהמנהל) דפי עבודה משעשעים, דפי צביעה ומשחקי קריאה שונים. כל הלילה עבדתי, בעודי מדקלמת שוב ושוב את שני משפטי הזהב- "ילד עסוק איננו מפריע", "כל ילד לומד לפי יכולתו". השכם בבוקר, "חמושה" בכל החומרים שהכנתי, הגעתי עם בעלי אל הדירה. במשך שעתיים, תלינו וילונות ותמונות, פרסנו מפות, הכנו פינות משחקים, פינות יצירה ופינת תחפושות. לבסוף הנחתי את התיקים על השולחנות ופיזרתי את כרטיסי העבודה. "זהו" חשבתי, "עכשיו הבית נראה נעים, צבעוני ומזמין למשחק וללמידה, שרק יגיעו."

מרוצה מהתוצאה ישבתי לחכות לתלמידים, משננת לעצמי בלחש את שני משפטי הזהב. השעה 8:00 חלפה ואף אחד לא הגיע, 8:10 ואני עדיין לבד, התחלתי להתלבט, "לצאת לחפש אותם"? "לחכות עוד קצת"? "כבר 8:20."

לפתע, נפתחה הדלת ואל החדר נכנסה בסערה ובצעקות אישה פרועת שֵֹער, לבושה בחלוק ולרגליה נעלי בית.

"הילדים שלך" צעקה האישה, "הגנבים האלה… אני… אני תכף ומיד מתקשרת למשטרה. " בעודי מנסה להרגיע אותה ולהבין מה קרה, נפתחה הדלת שנית. בפתח נראתה יונה "ראש החבורה" , היא נכנסה אל הכיתה כשעל פניה חיוך רחב, גוררת אחריה…. עֵז, עֵז אמִתית! וכל החבורה צועדת בשורה אחריה, צוהלת בשמחה. יונה נעצרה וכל החבורה הביטה בי בציפייה לראות כיצד אגיב.

 "את רואה," האישה המשיכה לצעוק "גנבים! פושעים! גנבו את העֵז שלי…"

"חס וחלילה" אמרתי  לה, "הם לא גנבים, זו אשמתי, אל תכעסי עליהם. אני ביקשתי מהם להביא עֵז לכיתה. אני מתנצלת שלא הודעתי לך קודם ולא ביקשתי את רשותך. חג שבועות מתקרב ואנחנו לומדים על החלב ומוצריו. "פניתי אל יונה שהביטה בי במבוכה וקרצתי אליה, "יונה, תודה רבה לך, את עוזרת הוראה מצוינת, תודה רבה שהבאת את העֵז, בפעם הבאה, זכרי שצריך לבקש רשות. בבקשה העלי את העֵז על הבמה, תכף אתחיל להסביר לילדים. ובינתיים, הביאי כיסא לאישה והכיני לה תה. אני רוצה שהיא תראה איך אנחנו מקבלים אורחים."

 וכך התחיל השיעור הראשון שלי. מזלי, שגם העֵז נדהמה כמו התלמידים ועמדה בשקט, בזמן שהסברתי על החלב ומוצריו. גם אסתר, בעלת העֵז נרגעה, לגמה בהנאה את התה שהגישה לה יונה. כשיצאה, (עם העז כמובן), אמרה שתשמח להביא אותה שוב אם נצטרך. בינתיים, הספיקו התלמידים להציץ סביבם ולהתרשם מהשינוי. הם הסתובבו בין השולחנות, בחנו את החידושים, ואַט־אַט התיישבו, כל אחד במקומו, והתחילו לעבוד ולשחק. "ילדים" אמרתי, "אני ממנה את יונה לעוזרת ההוראה שלי, אם אתם צריכים משהו תִפנו אליה."

כעבור שבוע, בשעת צהריים, הגיע המנהל. הוא נזכר לבדוק מה עלה בגורלי. הוא עמד בחצר הנקייה והמסודרת והסתכל מבולבל לצדדים, שמא לא הגיע אל המקום הנכון? היכן הקוצים ושברי הבקבוקים? בזהירות ובחשדנות פתח את הדלת. "שלום המנהל", קִדמה אותו יונה, עוזרת ההוראה שלי, במאור פנים, "המורה יושבת עם קבוצה, עוד רגע היא תבוא אלֶיך, בינתיים אני אכין לך קפה עם עוגיות שאנחנו אפינו בבוקר."

המנהל הביט סביבו בתדהמה, הוא התחיל לספור את התלמידים שישבו בקבוצות, שִֹחקו, ציירו וכתבו. לבסוף הצליח לומר "כולם כאן… כולם.. איך…? מה…? " לפני שהספקתי לענות, הגיעה יונה עם הקפה והעוגיות, קרצה לעברי ודקלמה את כל התורה כולה, "אתה מבין המנהל, המורה לימדה אותנו רק שני דברים, ילד עסוק איננו מפריע וכל אחד לומד לפי יכולתו." "ואני," המשיכה יונה, "אני  מוסיפה דבר שלישי, צריך להאמין בילדים, אפילו בכאלה שמפריעים."

מאת אביבה תומר ענבר

(מתוך: שבילים, גיליון 12 – חלום ומציאות)

בתערוכה  / אביבה תומר ענבר

תַּחַת מִטָּתֵךְ הַנְּזִירִית יָרֵחַ עָגֹל זוֹרֵחַ

שׁוֹלֵחַ עַרְפִלֵּי קוּרִים אֶל חֲלוֹמֵךְ

וֵנוּס הַשְּׁמֵימִית, גֵּוָהּ עָרֹם

בּוֹקֵעַ בֹּהַק מִתּוֹךְ גְּבָבַת הַבְּגָדִים

בָּהּ טְמוּנִים פָּנֶיהָ

מְחַפֶּשֶׂת אוּלַי בֶּגֶד הוֹלֵם

בַּמַּרְאוֹת הַמְּכֻשָּׁפוֹת תַּבִּיטִי בִּדְמוּתֵךְ

כְּלוּאָה בְּתוֹךְ סוֹרְגִים, מַבִּיטָה מֵחַלּוֹן

רוֹכֶסֶת סַנְדָּל אוֹ רוֹקֶדֶת

וְלֹא תֵּדְעִי אִם יְצִירֵי דִּמְיוֹן אוֹ מְצִיאוּת

סוֹבְבִים אוֹתָךְ

חִזְרִי חִזְרִי לִישֹׁן

וְיָרֵחַ  עָיֵף יִשְׁקַע תַּחַת מִטָּתֵךְ

 

מאת אביבה ברגר

מתוך: שבילים, גיליון 12 – חלום ומציאות

מאת ראובן שבת

הם נפגשו ליד קולנוע ארמון בחולון. מקום שאינו קיים יותר. סרטים אינם מוקרנים שם כבר שנים רבות, ואין יותר בחזיתו שלטים מוארים עם פניהם של גיבורי תחילת שנות השמונים, גוועים ומתמוססים במעגלי הזמן של הסרטים, הנותרים לעיתים בתוכנו נצחיים, לעד אולי.

ואין שם בחזית האפורה של קולנוע ארמון  בחולון דבר מה, שיזכיר את הרגע שבו לחצו ידיים זה לזו ברפרוף מהיר. יופיה פולח את עיניו.  תנועות גווה מהירות וזריזות כפנתר שחור, אצבעות ידיה רכות כציפור עדינה, אצבעות ידיו חמות ודקות.

כך הייתה פגישתם הראשונה. יום רביעי, ערב חורף קר של שנת 1986.

הנה משק שמלתה הארוכה, רחבת השוליים נוגעת בו כמו באקראי, בשעה שהם חוצים את הרחובות בחיפזון ביישני בדרך אליה, מחליפים כמה מילים קצרות, והיא באותו אופן מפתיע כל כך שכה יאפיין אותה אחר כך אמרה לו פתאום: "תגיד, אתה מפחד ממני או משהו?" והוא, נבוך מה מתבונן לעברה, מצטנף, משיב: "לא, לא מה פתאום".

שאלתה הנמהרת הביאה אותם לפתח ביתה ברחוב ביאליק. דירה שכורה, שאותה חלקה עם אחיה, שהיה גדול ממנה בשנה אחת. ארבע קומות והליכתה במדרגות נחפזת, כבר אז בא ריחה המשכר באפו, ותלולית קרסולה שהייתה נתונה בסנדלים שחורות, ארוכות גזרה משום מה, קסמו לעיניו.

הוא התיישב. היה קר בדירתה. היא ביקשה מאחיה, שיכין בעבורם שני כוסות קפה בחלב, ויביא איזו עוגה מוכנה, שמישהי, חברה, כנראה, אפתה לכבודה. על השולחן היו מונחים שתי חפיסות של סיגריות: אירופה ונובלס. פתחם פעור לרווחה.

אחר כך כאשר עישנו הוא אמר לה במעין בדיחות דעת, שהוא מעולם לא ראה בחורה שמעשנת אירופה והיא הראשונה בכך והם צחקו. הערב הראשון שלהם יחד נמלא מהרה אור. פרסו חיוכים. אמרו דברים. רעד מה בקולו. סקרנות גדולה בעיניה הגדולות.

היא, כן היא, כמו מפשיטה אותו מהר במבטה. הם צעירים.

אמרה לו שהיא בת 22. לומדת אמנות במכללה גדולה כאן בחולון, שוטחת על השולחן הקטן מיני בדים ורישומים. צבעוניים של נוף. של גופות חשופים במעט של נשים וגברים, נטולי פנים הנמצאים במעין מקום המזכיר בצבעוניות שלו גן עדן פלאי.

עצב לא היה שם. הם ינקו סיגריות בשרשרת. כזאת שכמעט ולא נפסקה. אחיה התנצל שעליו ללכת פתאום. הוא הלך  והם נותרו לבדם.

הוא סיפר לה שהוא בן 25. סיים זה עתה ללמוד תסריטאות בבית צבי והנה מה שהם דיברו עליו בטלפון, תסריט אחד, שאהוב בעיניו, אבל הוא מחפש מישהו ואולי מישהי שיחד יוכלו באמת לפתח מהדבר הזה סרט אמיתי, והסרט הוא על יצרן ממתקים איטלקי שמגיע לישראל. מתאהב באיזו בחורה שהיא זמרת בלהקת ג'אז מקומית ומציע לה ולחברי הלהקה שלה לעזור להם.

זה התסריט. הוא מוצא חן בעיניה. הם מנסים לפתח רעיון. עיניה שוב לטושות בו. רפיון מה, מחיש פעמיו אל גופו. חש נבוך, שאין הוא יכול לשלוט בגברות המתפרצת למול פניה, ריחה, לבושה.

אחר כך מבלי משים הוא יירדם. הוא ימצא עצמו במיטתה הפרחונית, שהייתה מעוטרת במעין סדינים כהים דווקא, והיא קטנה ופונה לעבר המרפסת הפתוחה תמיד… למרות הקור הרב הוא יחוש את חום גופו עולה ופושה בו בבואו לקרבה. היא תנשקו ותאמר לו לבסוף בלחש מלטף: "תלך עכשיו!"

הוא ילך. מהיר חימה. זעם. כאב. כמעט בוכה.

אינו יודע, מה היה וכיצד אירע דבר. הנה רחובותיה האפלים של חולון כמו מתריסים אליו מתוך חלום רע, זדוני וארסי.

חלפו חודשיים ימים. התסריט והרעיון נותרו אצלה, והוא זועף, חש מרומה, כאוב. חשב לעצמו, כי הנה התסריט נותר אצלה והוא נתן לה כתפארת מילות מליצה של משורר גם את גופו וגם את תסריטו! אלא שימי החיים דרכם היא ערמומית ומעורפלת ואת שהם יאהבו הם יגשימו בסוף. כך  או כך.

ערב אחד הלך לסרט הקולנוע "לבו של אנג'ל". סרט טעון, קשה, אפל מאוד. ולפני הכניסה לקולנוע אמר לחברו: "אתה זוכר את טלי, זאת מחולון שסיפרתי לך עליה, אתה יודע שהיא מה זה דומה לליזה בונה מהסרט, יש לי הרגשה משונה שאפגוש אותה כאן".

וחברו, מושך בכתפיו באדישות מעושה.

באולם המבואה (אולי קולונע חן או  הוד, הוא אינו זוכר זאת במדויק), ליד הקיר ומאחוריה כרזה של סרט ישן, משולט צבעוניות, היא עמדה. שמלה הודית צבעונית, רחבת שוליים, שיערה החום פזור ממוללת באצבעותיה איזו סיגריה ולידה אופנוען צעיר, מתולתל שיער, עם קסדה ומבט נבוך של טמטום בעיניו.

היא חייכה אליו קלות, והוא ניגש אליה בטווח של הבל פה. העיניים התראו שוב. הפנים רעדו.

שיחה קצרה, והם קבעו כי למחרת ידברו בטלפון.

לאחר השיחה נפגשו בביתה. חלונות המרפסת סגורים. אחיה הכין שתי כוסות קפה בחלב. על השולחן כמה פרוסות חמות, עגולות, של מלוואח משכר בריחו. הוא בוצע חתיכה. נשק לאחותו והלך.

הם נותרו לבדם. שתיקה ארוכה מרפרפת ביניהם.

לפתע מררה בבכי. אין בקרבתו אליה נחמה. ציוריה היפים פזורים על הרצפה.

הוא נבהל. אינו יודע, מה למה ומדוע זה היא בוכה כך פתאום. חרטה ופחד התעוררו בו. הוא יעזוב כעת את הכל. ילך מכאן יסתלק וזהו נגמר.

"אז אתה פוחד ממני, נכון שאתה פוחד ממני, אנשים פוחדים ממני!"

"אני לא פוחד ממך טלי, למה שאפחד, למה שאפחד!"

"בוא נדבר על התסריט", פסקה.

"בוא נעשה משהו עם זה. בוא נעשה משהו לעצמנו".

בסופו של הערב היו מוטלים חבוקים. דמעותיהם עולים בהם מבלי משים זה על פניו של זו.

הם היו מאוהבים. מאוד. בכל ליבם. נשמתם. גופם. רוחם הצעירה המלחלחת את האוויר הקר, הנורא שזרם בדירה.

היא סיפרה לו מעט על ילדותה. הוריה זקנים מאוד בעיניה, והם גרים שם, בשכונת התימנים בחולון, ולא אבתה לומר הרבה מעבר לכך ושני אחים בוגרים מאוד, לה, אח ואחות, נשואים ואחיה הלה, הצעיר הוא כנשמה תאומה לה, ואין הוריה אוהבים אותה באמת, בהיותה ממילא כעין עוף מוזר בעיניהם. אבל היא אוהבת אותם ואוהבת את מראות השכונה, ריחותיה, טעמיה, אנשיה, תפילות בתי הכנסיות הצנועים שבה. מראית הנחבאות על הכלים של אנשיה, שהיא לדידה, כך אמרה, לא רק מראית אלא אמת צרופה וקסומה.

" הרבה מהציורים שלי זה משם", פסקה יום אחד.

כאשר הזמינה אותו לערב שישי בבית הוריה הלך לשם, גולמני וביישני כדרכו בבואו להתארח בביתם של זרים. הם התבוננו בו במעין מאור עיניים שהפתיע אותו עד מאוד.

הריחות ההם של יסמין ומרווה. שכרון זה פשה בכל גופו ולא ישכח ממנו לעולם.

הם ניסו לברוא לעצמם עולם משלהם. הם כתבו. הם צחקו. הם אהבו.

בתוכה הוא היה כמו נשמה אלוקית הבאה ושואבת אותה אל קרבו ושאלתה הקשה, הנוקבת, שמעולם הוא לא העז לשאול לפשרה:"אתה פוחד ממני, נכון שאתה לא פוחד ממני, נכון!"

באו ימי הגשם, והם אצו חופזים ברחובות נוטפי מי שמיים לעבר ביתה. אדים הבילים עולים מלבושם. הם נכנסו לעלטת חדר מדרגות אחד והיא במעין פתאומיות פושטת לנגד עיניו חולצתה הרטובה… ובפעם אחרת, בעת ניקיון ומירוק הרצפה השליכה מגב על הרצפה, קיבל מכה עזה בפדחתו, והיא גחנה מעליו:"אהוב אותי עכשיו!"

ויום אחד כאשר שחקן תיאטרון ידוע פתח פאב בתל אביב והוא הוזמן, הלך לשם עימה. הם עמדו בפתח, והיא אמרה לו ברצינות מעושה: "אני לא נכנסת לשם. אני לא נכנסת תראה, איך איבגי לבוש, איזה מעיל משונה בחייך. אני לא נכנסת וזהו"!

אבל מאחר והוא הטיב להכיר משוגותיה וגם אהב אותה ואותם, הוא ניאות לעזוב את האירוע הנוצץ. פסעו בשתיקה מתוקה לאורך רחוב הירקון עד לסופו, וירח עגול מצחק אליהם במיטבו.

הימים חלפו. חורף נחפז מדיי. באו ימים אחרים, מבשרי רע כמבע עיניו מלאות הזדון של זאב צמא דם, מנטף משפתו שאריות של קורבנותיו.

כך היה.

"אין לי תאבון בימים האחרונים. אני מרגישה סחרור משונה בראש. אולי אני צריכה להפסיק לצייר. אולי בכלל אעשה הפסקה מהלימודים".

"אבל את מציירת יפה מאוד, טלי, אל תפסיקי, הלימודים האלה, חשובים לנו".

"למי הם חשובים, אני בכלל לא רואה שאנחנו מתקדמים לאנשהו עם התסריט הזה. נתקענו איתו. מה עושים?"

" נהיה סבלנים".

"יש לך מילים טובות אתה. איפה ההצלחה שלי עם הציורים שלי תפסה אותי, תגיד לי, אפילו חברות שלי אדישות לזה, ואני בטוחה, כי אתה מנומס מדיי בשביל האמת".

"לא, זה לא ככה, באמת שזה לא ככה".

סכיני מילותיהם פולחות את האוויר. ערבים שלמים. היא מרבה ל צעוק, לבכות, והוא בכסילותו אינו ממש מבין את בכיה.

יום אחד שבה והיא קצוצת שיער. עשתה תספורת לדבריה. החליטה לקצץ.

"זה יפה לי? טוב אל תתייחס. יאללה בוא נמשיך לכתוב את התסריט".

כתבו. ישבו ערבים שלמים וכתבו.

יום אחד בשובו הביתה לעת ערב לא ראה אותה. הוא נחרד. נבואת לבו בישרה לו רעות.

אחיה הגיע ואמר לו שהיא בבית החולים, מחוסרת הכרה.

"תאונה", הוא זועק.

"לא, זאת לא תאונה. טלי חולה. חולה מאוד".

רגעים נקפו בשתיקה. מול המרפסת הגדולה, הוא עומד משכל רגליו על מסעד תריסי ההזזה, מעשן ללא הרף בשרשרת, דמעות גדולות מזגגות את עיניו.

באותו ערב חזר לבית הוריו. לא אבה בו האומץ להיוותר שם. ללכת לראותה.

עברו שלושה ימים. הוא חזר. טלי הייתה עדיין בבית החולים.

הוא הלך לראותה.

הוא ראה אותה.

היא ראתה אותו.

יופיה היה פתאום שבור. שיני זאבים נעצו בקסם השחור שלו.  קסם חייו את שיניהם. שקערוריות מרות בעיניים הבוכיות, הכבויות כמעט ממילא.

"אתה פוחד ממני, תגיד לי, אתה פוחד ממני?

"לא יקרה שלי, כיצד אפחד מחיי, אני חי בשבילך יקרה רק בשבילך, איך אפחד ממך?"

"באמת, באמת, באמת".

איש אינו בחדר. איש אינו שומע אותם. הם מתחבקים. הם מתנשקים. הם אוהבים. הוא לא מש ממיטתה שם.

סרטן הדם אכל מהר את גופה. מהר מדיי.

יום אחד, בחופשה בת יום, בדירתה. על אדן החלון, עיניה חיוורות, פניה לטושות בו, אצבעות ידיה רועדות והיא מבקשת אותו בתוכה, וקול אנקתה פולח את לחישותיהם הרעות של זאבי המוות, כולם.

להשהותם. להסותם ולו רק לאותם שברי רגעים של אהבה גדולה שלא תשוב להיות לעולם.

זאת הייתה אהבתם.

כאשר מתה טלי הוא נפל ממוטט על תלולית העפר שבקרבה נטמנה.

חודשים ארוכים של שכחה עיקשת עשו את המלאכה והוא נרפא.

בחלומות יש ויראה אותה שבה אליו, זוהרת, קוראת אליו בנגוהות חיוכה וצחוקה  אליה,

ואין בפיה כלל השאלה באם הוא מפחד מעימה אם לאו.

רק שתדע כי נותרה בו עדיין אהבה. לכל.