מאת רחל פרג
בשנות השישים, טרם הכירו בעיר בית־שמש את המושג לקויי קשב ולמידה, אך תלמידים ש"הציקו" למערכת, היו גם היו. אנשי חינוך מכובדים התאספו, חשבו וחשבו, דנו בסוגיה בכובד ראש ולבסוף מצאו פתרון יצירתי. כל התלמידים ה"בעייתיים" מכל הכיתות, כאלו "שאינם מאפשרים ללַמֵד", יֵאספו, יוכנסו לכיתה אחת ויִמָצֵא מורה שיוכל "להחזיק" אותם בשקט – ובא לציון גואל.
"כיתה מקדמת" קראו לפתרון היצירתי הזה. באחד מבתי־הספר אף הגדילו לעשות, חיפשו ומצאו דירה במרחק בטוח ושיכנו שם את הכיתה, שלא יִראו ולא יִשמעו מה נעשה שם, בבחינת "מה שאין רואים אינו כואב."
יום אחד נקראתי ל"כיתה מקדמת" כזו. "המפקח בכבודו ובעצמו הורה להעביר אותך אל הכיתה בשדה." כך סיפר לי המנהל בעת שנסענו להכיר את המקום. הוא הוסיף, "אני צריך להכין אותך. חמש מורות כבר ברחו משם והשישית מחכה לנו בכיליון עיניים."
בעודי מעכלת את הבשורה המשמחת שנשמעה מפי המנהל הגענו אל הדירה, מצאנו שם את המורה יושבת על במה קטנה באמצע חדר האורחים. והתלמידים? לא הספקתי לשאול היכן הם? המורה, ברגע שראתה אותנו, קפצה ממקומה והחלה אורזת בחיפזון את חפציה. היא ידעה שהגעתי ללמד במקומה ומיהרה לעזוב, פן אתחרט כשאראה מה מצפה לי. "לפני שאת עוזבת," אמרתי לה, "ספרי לי מעט על התלמידים." "תהיי קשוחה אִתם, שום חיוך!" זרקה לעברי, בדרכה החוצה, "מההתחלה תהיי קשוחה אִתם, אחרת…" את ההמשך לא הצלחתי לשמוע, היא טרקה את הדלת ונעלמה.
גם המנהל נעלם, הוא הלך לחפש את התלמידים. בינתיים הסתכלתי סביבי על החדרים הריקים, על הקירות החשופים ועל השולחנות הישנים, יצאתי החוצה והבנתי מהיכן צץ הכינוי "הכיתה בשדה". הבית עמד בתוך שדה גדול, מלא קוצים ועשבים. הוא היה מבודד מבתים אחרים שלצִדם היו גינות ירק ועצי פרי. בחצרות הבתים יכולתי לראות תרנגולות שהסתובבו להן בנחת, וגם עֵז או שתיים שטיילו להנאתן.
בשעה טובה חזר המנהל עם כל "המניין", עשרה תלמידים. הם בחנו אותי בגיחוך קל ועיניהם אומרות, "חכי, חכי, את לא יודעת מה מצפה לך, מעניין כמה זמן תחזיקי מעמד." המנהל הציג בפניי את החבורה, טפח לכל ילד על שכמו והוסיף "מחמאה אישית". "לוי ושמעון מכיתה ב', אינם יודעים לקרוא." ציין בפניי. "דוד ויצחק מכיתה ג', נשארו כיתה וגם הם בקושי קוראים." המשיך המנהל בנחת. "אלה, צילה, דינה ורינה מכיתה ד', הן יודעות לקרוא דווקא." שיבח אותן אך מיד הוסיף, "חשבון, אינן קולטות בכלל." המנהל עצר, נשם נשימה עמוקה והמשיך "שלמה ויעקב הגיעו אלינו מבית־ספר אחר, הם אמורים להיות בכיתה ה', שום בית־ ספר לא הסכים לקבל אותם לכן המפקח שלח אותם לכאן." עמדתי שם המומה משטף ה"תשבחות" שהרעיף המנהל על התלמידים. הוא מיהר לסיים "אחרונה אחרונה זו יונה, היא בת חמש־עשרה, היא נשארה כיתה שלוש פעמים. היא ראש החבורה, מה שהיא אומרת הם עושים."
בסיום "הצגת" התלמידים בפניי, פנה המנהל אל החבורה ואמר, "ילדים, זו המורה החדשה שלכם, תקשיבו לה ותלמדו יפה. עכשיו, כיוון שהשעה כבר מאוחרת, אני משחרר אתכם ומחר תבואו בזמן, תתנהגו בנימוס ולא תפריעו."
נסעתי לביתי בירושלים. בדרך, היה לי זמן להרהר במשימה הבלתי אפשרית שהוצבה בפניי, וניסיתי לשעֵר כמה זמן אחזיק מעמד. "תהיי קשוחה אִתם, שום חיוך!" נזכרתי בדברי המורה שברחה כל עוד נפשה בה מ"שדה הקרב". כשהגעתי לביתי נעמדתי מול הראי והתחלתי להתאמן בעשיית "פרצופים קשוחים". בתי, בת שלוש, עמדה מאחור וצחקה. ככל שהתאמצתי יותר ויותר לעוות את פניי ולשוות להן מראה קשוח כך הלך וגבר צחוקה "אימא, מה קרה לך? את ממש ליצנית היום." "ליצנית?" חשבתי, "זהו!! נכשלתי!! כבר מחר אני מחזירה את המפתח ואומרת למנהל שאינני מוכנה ללמד בכיתה זו."
מודאגת, הסתובבתי בבית מחדר לחדר ובתי אחריי צופה בהתנהגותי המשונה ומחכה שהליצנית תמשיך בתעלוליה. פתאום צפו ועלו בזיכרוני דברי מורתי, הדברים שאמרה בטקס סיום הלימודים במכללה, "אפשר לסכם את כל מה שלמדנו כאן בשני משפטים – ילד עסוק איננו מפריע. כל ילד לומד לפי יכולתו. אם תזכרו את שני המשפטים הללו ותפעלו לפיהם תוכלו להצליח בכל כיתה." "אאורקה…. מצאתי!" אמרתי לבתי שהביטה בי בפליאה, "בואי! הולכים לטייל."
כל אותו אחר הצהריים סיירתי בין חברותיי ואספתי צעצועים, משחקים, תמונות, מפות, וילונות, צבעים ודפים ריקים. בערב, לאחר שנרדמה בתי עמוסת חוויות, הכנתי עשרה תיקים. כתבתי לכל ילד את שמו באותיות גדולות ולכל אחד התאמתי (לפי "דברי השבח" ששמעתי מהמנהל) דפי עבודה משעשעים, דפי צביעה ומשחקי קריאה שונים. כל הלילה עבדתי, בעודי מדקלמת שוב ושוב את שני משפטי הזהב- "ילד עסוק איננו מפריע", "כל ילד לומד לפי יכולתו". השכם בבוקר, "חמושה" בכל החומרים שהכנתי, הגעתי עם בעלי אל הדירה. במשך שעתיים, תלינו וילונות ותמונות, פרסנו מפות, הכנו פינות משחקים, פינות יצירה ופינת תחפושות. לבסוף הנחתי את התיקים על השולחנות ופיזרתי את כרטיסי העבודה. "זהו" חשבתי, "עכשיו הבית נראה נעים, צבעוני ומזמין למשחק וללמידה, שרק יגיעו."
מרוצה מהתוצאה ישבתי לחכות לתלמידים, משננת לעצמי בלחש את שני משפטי הזהב. השעה 8:00 חלפה ואף אחד לא הגיע, 8:10 ואני עדיין לבד, התחלתי להתלבט, "לצאת לחפש אותם"? "לחכות עוד קצת"? "כבר 8:20."
לפתע, נפתחה הדלת ואל החדר נכנסה בסערה ובצעקות אישה פרועת שֵֹער, לבושה בחלוק ולרגליה נעלי בית.
"הילדים שלך" צעקה האישה, "הגנבים האלה… אני… אני תכף ומיד מתקשרת למשטרה. " בעודי מנסה להרגיע אותה ולהבין מה קרה, נפתחה הדלת שנית. בפתח נראתה יונה "ראש החבורה" , היא נכנסה אל הכיתה כשעל פניה חיוך רחב, גוררת אחריה…. עֵז, עֵז אמִתית! וכל החבורה צועדת בשורה אחריה, צוהלת בשמחה. יונה נעצרה וכל החבורה הביטה בי בציפייה לראות כיצד אגיב.
"את רואה," האישה המשיכה לצעוק "גנבים! פושעים! גנבו את העֵז שלי…"
"חס וחלילה" אמרתי לה, "הם לא גנבים, זו אשמתי, אל תכעסי עליהם. אני ביקשתי מהם להביא עֵז לכיתה. אני מתנצלת שלא הודעתי לך קודם ולא ביקשתי את רשותך. חג שבועות מתקרב ואנחנו לומדים על החלב ומוצריו. "פניתי אל יונה שהביטה בי במבוכה וקרצתי אליה, "יונה, תודה רבה לך, את עוזרת הוראה מצוינת, תודה רבה שהבאת את העֵז, בפעם הבאה, זכרי שצריך לבקש רשות. בבקשה העלי את העֵז על הבמה, תכף אתחיל להסביר לילדים. ובינתיים, הביאי כיסא לאישה והכיני לה תה. אני רוצה שהיא תראה איך אנחנו מקבלים אורחים."
וכך התחיל השיעור הראשון שלי. מזלי, שגם העֵז נדהמה כמו התלמידים ועמדה בשקט, בזמן שהסברתי על החלב ומוצריו. גם אסתר, בעלת העֵז נרגעה, לגמה בהנאה את התה שהגישה לה יונה. כשיצאה, (עם העז כמובן), אמרה שתשמח להביא אותה שוב אם נצטרך. בינתיים, הספיקו התלמידים להציץ סביבם ולהתרשם מהשינוי. הם הסתובבו בין השולחנות, בחנו את החידושים, ואַט־אַט התיישבו, כל אחד במקומו, והתחילו לעבוד ולשחק. "ילדים" אמרתי, "אני ממנה את יונה לעוזרת ההוראה שלי, אם אתם צריכים משהו תִפנו אליה."
כעבור שבוע, בשעת צהריים, הגיע המנהל. הוא נזכר לבדוק מה עלה בגורלי. הוא עמד בחצר הנקייה והמסודרת והסתכל מבולבל לצדדים, שמא לא הגיע אל המקום הנכון? היכן הקוצים ושברי הבקבוקים? בזהירות ובחשדנות פתח את הדלת. "שלום המנהל", קִדמה אותו יונה, עוזרת ההוראה שלי, במאור פנים, "המורה יושבת עם קבוצה, עוד רגע היא תבוא אלֶיך, בינתיים אני אכין לך קפה עם עוגיות שאנחנו אפינו בבוקר."
המנהל הביט סביבו בתדהמה, הוא התחיל לספור את התלמידים שישבו בקבוצות, שִֹחקו, ציירו וכתבו. לבסוף הצליח לומר "כולם כאן… כולם.. איך…? מה…? " לפני שהספקתי לענות, הגיעה יונה עם הקפה והעוגיות, קרצה לעברי ודקלמה את כל התורה כולה, "אתה מבין המנהל, המורה לימדה אותנו רק שני דברים, ילד עסוק איננו מפריע וכל אחד לומד לפי יכולתו." "ואני," המשיכה יונה, "אני מוסיפה דבר שלישי, צריך להאמין בילדים, אפילו בכאלה שמפריעים."
