הצפרדע נפלה עליו משמים, כמו נס קטן. היא נשמטה מידו של ילד קטן שעבר על המדרכה בסמוך אליו, והלל גרף אותה בעזרת מקל ההליכה שלו, מהר-מהר, לפני שהילד או אימא שלו יבחינו בחסרונה. הוא הסתיר אותה מתחת לכנף מעילו, וספר עד חמישים לפני שהוציא אותה משם ובחן אותה לאור פנס הרחוב. זו הייתה צפרדע גומי לא גדולה, והצבע שלה היה ירוק עמוק, ירוק של מרחבי דשא ושל נהרות. היו לה שתי עיניים בולטות ומצחיקות ושסתום קטן בבטן, ממנו אפשר היה להשפריץ מים. הילד בטח השתגע עליה. אבל לא עוד. מעכשיו היא הייתה הצפרדע של הלל.
הוא בחן את הצפרדע, מפנה אותה אנה ואנה, לא מרים ממנה את עיניו אפילו כשעובר אורח נרכן מעליו והשליך מטבע לתוך קופסת הפח שלו. לא היה צריך להסתכל. חצי שקל, הוא כבר זיהה לפי הצליל. הוא הניח את הצפרדע קרוב אליו, שלא יעלה בדעתו של אף אחד לחטוף אותה ממנו, והעיף מבט לעבר מגדל השעון, שתמיד מקדים בשלוש דקות. השעה בשעון הייתה שבע עשרים ושתיים, כלומר שבע עשרים וחמש. עד חצות נשאר לו עוד המון זמן להתכונן.
הלל הוציא מכנף מעילו את הנסיך. זו הייתה בובת לגו שצד אחד מפניה משופשף, כאילו יד קטנה ועמלנית קרצפה אותו בנייר זכוכית. הלל הוציא מכיסו פיסת בד ארגמנית, גיהץ אותה ככל האפשר בעזרת ידיו, ועטף בה את הנסיך. הוא בחן את התוצאה בשביעות רצון.
סביבו הלך הרחוב והחשיך, וממקום מושבו על הרצפה ראה כעת הלל פחות ראשים של ילדים ויותר ברכיים של מבוגרים, פה ושם כלב ברצועה, וכולם ממהרים, אצים-רצים להם לדרכם. לא הוא. היו לו ארבע שעות.
הלל הוציא כעת את בובת הבארבי מכיס מעילו. רגל אחת שלה הייתה חסרה. הלל לא אהב לחשוב איך זה קרה, מי תלש אותה והיכן היא מתגוללת עכשיו. חוץ מהרגל החסרה, היא הייתה במצב מצוין. הלל דאג להרטיב את שערה הארוך מדי יום ואז להתפיח אותו, שיישאר חלק ובוהק. לפעמים היה מעביר אצבע שחורת ציפורן על קווי המתאר של גופה, על החזה נטול הפטמות ועל הרגל הארוכה-ארוכה שנותרה מחוברת לגופה. כעת השעין אותה כנגד הקיר, רגלה האחת פשוטה קדימה, כמו שלו, ואז הוציא מכיסו קופסת גפרורים, פתח ושלף מתוכה כתר קטנטן עשוי נייר אלומיניום. כמה עמל להכין את הכתר הזה. הוא השתמש בנייר אלומיניום שתלש משלוש חפיסות סיגריות שונות, ווידא שיתאים בדיוק לראש היפהפה של הבובה. כעת הניח את הכתר על ראשה, ופניו התעקמו בחוסר שביעות רצון. בידו האחת החליק את השיער הארוך, הזיז מעט את הכתר שמאלה וימינה, בוחן את התוצאה כמו אמן מול הבד, עד שהתנוסס בדיוק במקום הנכון.
צל קרב ורכן מעליו, והלל קפא. נשמע צליל של מטבע נוחת, עשר אגורות או אולי מטבע זר, ואז צעדים הולכים ומתרחקים. הלל הוציא עכשיו את הכלבלב מכיס המעיל. הוא מצא אותו יום אחד בתוך פח האשפה, כשחיפש בתוכו פחיות למִחזור. זו הייתה הפתעה נהדרת. הוא לקח את הכלבלב לגינה שמעבר לכביש, ושם שטף אותו טוב-טוב מתחת לברזייה, עד שכל הצבע העכור ירד ממנו. אחר-כך הושיב אותו בשמש עד שהתייבש, וגילה בהנאה שצבעו האמיתי מתחת ללכלוך הוא חום-ג'ינג'י. אחר כך קשר לצווארו של הכלבלב סרט מתנה ורדרד, שחיכה שבועות בכיסו להזדמנות כזו בדיוק.
כעת הניח את הכלבלב לא הרחק מנסיך הלגו. הוא חייך חיוך קטן כשזמזם לעצמו. מה יפים הלילות הקסומים. הוא היה בן ארבע, ריח האפטרשייב הנעים של אבא, וידה של אימא רכה וחמימה כשאחז בה. יום אחד, חשב אז, יום אחד גם הוא ידיף ריח כזה, של בושם של אבאים. נעים וחמים היה לו בין אימא לאבא, קצת לפני שהכול התקלקל.
הוא נתן לחיצה קטנה לידה של אימא, כשנורית גלרון עלתה לבמה. אימא החזירה לו לחיצה משלה, ואז נורית גלרון התחילה לשיר. תוך שניות הראש של הלל הסתחרר אז מרוב פיות וצפרדעים וגמדים שריקדו להם עד עלות השחר, בלי להתעייף ובלי לעצור. המילים בקעו מהבמה ועטפו אותו במקום מושבו בקהל. למשך כמה דקות מופלאות, הלל לא ישב עוד בכסאו. הוא נמצא פתאום בתוך יעד עד, רוקד בין עצים שצמרותיהם גבוהות כל כך שאור השמש לא חודר בעדן, שצריך להטות את הראש לאחור כדי לראות אותן, וסביבו כל אותם יצורי אגדות מופלאים שסבתא אהבה לספר לו על מעלליהם לפני שנרדם. מינוטאורים היו שם, נסיכות יפהפיות וחדי קרן, ואושר, אושר שאין לו סוף. הוא, הלל, היה הנסיך יפה התואר. השיר המשיך להדהד בתוכו גם אחרי שהסתיים, אחרי שדעכו מחיאות הכפיים והתחיל השיר הבא. הוא בילה לילות רבים כשהוא שוכב בעיניים פקוחות לרווחה במיטתו, מחכה לשווא לקסם שיתחיל, נדרך מכל משב רוח, משוכנע שהנה, עכשיו. השיר לא עזב אותו מעולם, מתנגן בתוך ראשו שוב, ושוב ושוב, מסתחרר כמו אותן פיות קסומות.
הלל תפס קווצת שיער מזקנו, וסלסל אותה סביב אצבעו פעם ועוד פעם. היה לה מגע מוכר, כמו חוטי הצמר העבים שסבתא נהגה לסרוג מהם שמיכות וצעיפים. הוא הציץ שוב לעבר מגדל השעון, חש עקצוץ של ציפייה. שלוש שעות ואחת-עשרה דקות נותרו. השמים כבר היו פרושים מעליו במלוא כהותם, ותנועת האנשים ברחוב התדלדלה זה מכבר. בחצות הוא ייתן את האות, וכל הדמויות שאסף וסידר בקפידה יתעוררו לחיים ויתחילו לחולל בריקוד מכושף על המדרכה. הוא הצטמרר והיטיב את מעילו כשמשב רוח חדר לעצמותיו. "האם פיה או רק חלום?" המהם לעצמו, "או סיפור שלא נגמר, מהקיץ שעבר?" קולו, שמזה זמן רב לא היה מיומן בשירה או בשיחה, בקע צרוד מגרונו, מלא חלודה.
הציפייה שדגדגה מבפנים גברה והלכה. הוא אפילו לא קילל כשיד נעלמה השליכה בדל סיגריה בוער לתוך קופסת המטבעות שלו, ורגליים משועשעות התרחקו ממנו והלאה. בדרך כלל היה מתרגז כשאנשים זרקו כל מיני דברים לתוך קופסת המטבעות. הם חשבו שזה מצחיק להשליך פנימה נייר טואלט משומש, מצתים ריקים או עטיפות קונדומים. הפעם הוא רק דג בשלווה את הבדל מתוך הקופסא, והשליך אותו הרחק משם. הלילה הזה היה מיוחד.
עוד משב רוח הבריש את הרחוב הריק, חזק מקודמו. הפעם נשא עמו הרוח את כתר הכסף של הנסיכה. הכתר, חסר משקל, הסתחרר מספר פעמים על המדרכה, והלל הושיט יד מגושמת כדי לתפוס אותו. "גשם עז בחוץ ירד", שר בכוונה רבה, כאילו מתפלל, "ולבו הקט רעד…". מולו ראה כפות רגליים עבות קרסוליים, כלואות בנעליים אורתופדיות, מתקרבות אליו באטיות. הוא לא שמע את צליל המטבע של עשרה שקלים כשנחת בקופסה, רק את קול המעיכה החרישי כשרגל כבדה רמסה את הכתר אל תוך המדרכה. השיר שהתנגן בראשו ללא הרף נפסק באבחה אחת, ושקט מוזר השתרר פתאום בין אוזניו, כמו רדיו שנתלש מהחשמל.
הלל לא זכר הרבה ממה שאירע לאחר מכן. הוא ידע שהיו שם צעקות ומשיכות ודחיפות, והיה גבר גדול אחד שתלש מידו את מקל ההליכה שלו וצעק עליו שהמשטרה בדרך ושיפסיק, שיפסיק תיכף ומיד להרביץ לגברת. היה לאותו גבר גדול ריח טוב, ריח של אפטרשייב. הלל ידע שזה ריח של זיכרון נעים מפעם, אבל יותר מזה לא הצליח לזכור.
מתוך: שבילים, גיליון 14 – מיתוסים ואגדות, עמ' 89.
