אריאלי שאול

על הספר

הספר הזה הוא ניסיון לתאר ולהבין את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, המעסיק את סדר-היום האזורי והעולמי במשך עשרות רבות של שנים ועדיין לא הגיע לפתרונו. לכאורה, הכל כבר נאמר על הסכסוך הזה, שבקרוב ימלאו לו מאה שנה; אבל לאמיתו של דבר הוא רחוק מלהיות ברור או מובן. למה הפך הסכסוך הישראלי-פלסטיני לאחד הארוכים בהיסטוריה המודרנית? ומדוע, בתקופה שברחבי העולם סכסוכים אחרים הולכים ונפתרים, הוא "מתעקש" להישאר בלתי-פתור?

בעשרות מיפגשים, סיורים והרצאות שמקיים המחבר כל שנה עם קהלים מגוונים, מתברר לא רק המקום המרכזי שתופס הסכסוך בחייהן של שתי החברות – הישראלית והפלסטינית – אלא גם הבלבול הרב השורר ביחס לעובדות ולתהליכים ההיסטוריים הקשורים בו. המיפגשים הללו מגלים עד כמה חסרה לכל אחד מהצדדים היכרות טובה עם עמדותיו של הצד השני, עם תפיסותיו ועם הנרטיב הלאומי שלו, מה שמגביר את המבוכה בשני הצדדים.

מורכבותו של הסכסוך, וההיסטוריה הארוכה שלו, יצרו כר נוח לכל צד לטוות את האמת "שלו" מתוך שלל האירועים וההצהרות שליוו ועיצבו את הסכסוך. רובנו נוטים כנראה לבחור רק את העובדות המחזקות את תפיסותינו ואת טענותינו. ועם זאת, רובנו גם מגבשים כנראה את עמדתנו לגבי הסכסוך ללא ידיעה מספקת, בגלל הקושי וחוסר הזמן להתמודד עם מורכבותו.

הספר הזה הוא ניסיון לפרוס בצורה בהירה ושיטתית את הסיבות לסכסוך, את האירועים שהפכו לציוני-דרך שלו, את התהליכים החברתיים-פוליטיים ששימשו לו מסגרת, ולהצביע על הדרכים המעשיות לפתרון הסוגיות שנותרו לא-פתורות במשא-ומתן בין הצדדים. במיוחד, הספר מנסה להאיר את הסכסוך בעת ובעונה אחת משתי נקודות המבט העיקריות: היהודית-ישראלית והערבית-פלסטינית (המוסלמית בעיקרה). למרות שהמחבר הוא ישראלי, היכרותו המעמיקה עם הצד הפלסטיני, הבנויה על אינסוף מיפגשים עם אישים בכירים כמו גם עם אנשים שאינם נושאי תפקידים, מאפשרת לו – אם לא לייצג – לפחות להציג באופן הוגן ונאמן את הנרטיב של ה"אחֵר" הפלסטיני.

הספר מנסה אפוא לבנות מכנה משותף היסטורי מוסכם ככל האפשר ביחס לציר הזמן ולאירועים המרכזיים בו, מתוך התבססות על היקף עצום של מחקרים וספרים שעוסקים בכל ההיבטים של הסכסוך. הכרת המושגים, הגורמים והאירועים המרכזיים של הסכסוך,

הצגת העובדות והתהליכים, בחינתם בהקשר ההיסטורי שלהם והשימוש הפוליטי שנעשה בהם – כל אלה עשויים לאפשר להבין טוב יותר מה עומד ביסוד עמדותיהם של הצדדים לגבי הסכסוך ולגבי הדרכים האפשריות לפתור אותו. בקיאותו המדהימה של אריאלי בפרטים ההיסטוריים של הסכסוך, כמו גם יכולתו המרשימה לארגן ולנתח את החומרים הללו, הופכים את הספר הזה למיסמך יוצא-דופן, המאפשר הבנה בהירה של אחד הקונפליקטים הארוכים, המורכבים והמבלבלים ביותר בהיסטוריה המודרנית.

כאמור, הספר מקדיש מקום נרחב לתיאור הנרטיבים הלאומיים של שני הצדדים – הן הישראלי והן הפלסטיני – ולטענותיהם ועמדתם ביחס לכל האירועים. אבל לא רק זאת: לעיתים אי-אפשר להסתפק בעמדות הרשמיות של שני הצדדים כדי להכיר ולהבין את הנקודות השנויות במחלוקת, כי עמדות אלה השתנו בהתאם לתפיסותיה של הקבוצה שהחזיקה בידיה בתקופה מסוימת את ההנהגה. לכן, לצד העמדה הרשמית והמחייבת של הצדדים, ניתן בספר מקום גם לדעות שונות של הקבוצות היריבות בכל צד.

גישה כזו להצגת הדברים יכולה לאפשר, למשל, היכרות טובה יותר עם סירובה של ההנהגה הפלסטינית בראשות המוּפתי של ירושלים, חג' אמין אל-חוסייני, לקבל את הצעת החלוקה של ועדת פּיל הבריטית ב-1937 – אירוע-מפתח בתולדות הסכסוך – ובאותה עת גם להציג את עמדתם השונה של כוחות אחרים בחברה הפלסטינית, כמו הנַשאשיבּים, שדווקא היו מוכנים לקבל את ההצעה.

מן הצד השני, הישראלי, הספר מזכיר עובדה שיש הנוטים לשכוח אותה: החלטת החלוקה ב-1947 – אף היא אירוע-מפתח – התקבלה אומנם על-ידי הסוכנות היהודית בראשות דוד בן גוריון, אבל אירגונים ציוניים אחרים, כמו אצ"ל ולח"י, התנגדו לה בתקיפות רבה.

לגבי שני המקרים, חשוב להציג מה עמד ביסוד ההחלטות האלה – לקבל או לדחות את ההצעה – וכיצד הן השפיעו על הסכסוך ועל המאמצים לפתור אותו.

חלק ראשון: קיצור תולדות הסכסוך

החלק הזה מחלק את שנות ההיסטוריה של הסכסוך לשלוש תקופות, שכל אחת מהן נפתחת באירוע-מפתח מרכזי:

1. מהכרזת בלפור (1917) עד מלחמת העצמאות והכרזת מדינת ישראל (1948)

הכרזת בלפור, שניתנה ערב כיבושה של ארץ ישראל על-ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה, העדיפה בבירור את האופציה של "בית לאומי" ליהודים בארץ ישראל, תוך התעלמות בפועל (ובמידה רבה גם במודע) מן האוכלוסיה הערבית הגדולה היושבת בארץ. המדיניות של שלטון המנדט הבריטי איפשרה לגופים הציוניים לבנות ולחזק את היישוב בארץ (בעזרת הגירה מתמשכת של יהודים לארץ), על אף התנגדות הערבים, שהיתה לעיתים פסיבית ולעיתים אקטיבית ואף אלימה.

למרות שינויים במדיניות הבריטית בהמשך הדרך, ובכלל זה הגבלות גוברות על עליית יהודים ורכישת אדמות, היישוב היהודי הצליח בתקופה זו לבנות את עצמו תוך התחזקות דמוגרפית וכלכלית, ואף להניח את היסודות לכוח צבאי. ערביי ארץ ישראל, לעומת זאת, רק החלו לגבש בשנים אלה זהות לאומית פלסטינית ייחודית בתוך ה"אומה" הערבית הרחבה, ופעילותם התבטאה בעיקר בתגובה שלילית ליוזמות הציוניות. ב-1937, ועדת פיל הבריטית העלתה לראשונה את רעיון חלוקת הארץ בין ערבים ליהודים: ההצעה התקבלה על-ידי הגופים הציוניים אך נדחתה על-ידי הערבים. ב-1947, שנתיים אחרי סיום מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה, קיבל האו"ם את החלטת החלוקה (181), שלפיה יקומו מדינה בארץ ישראל יהודית ומדינה ערבית. ושוב: היהודים קיבלו את ההחלטה, ואילו הערבים – פלסטינים ומדינות ערב כאחד – דחו אותה.

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, ערב יציאת אחרוני הבריטים מן הארץ (מאי 1948), הביאה לפלישת צבאות מדינות ערב לישראל, מהלך שפתח את השלב המכריע במלחמת העצמאות. תוצאות המלחמה: ניצחון ישראלי חד-משמעי, שהביא להרחבת גבולות מדינת ישראל הרבה מעבר למה שיועד לה בתוכנית החלוקה של האו"ם, ותבוסה ערבית כואבת, שכללה גל עצום של פליטים פלסטיניים שנמלטו או נעקרו מיישוביהם – ה"נכבה" הפלסטינית. להוציא הגדה המערבית של הירדן, ובכללה מזרח ירושלים והעיר העתיקה, שנותרו בידי הירדנים, ורצועת עזה שנותרה בידי המצרים, כל שטח ארץ ישראל שבין הים התיכון לנהר הירדן נשאר בשליטת מדינת ישראל.

2. ממלחמת העצמאות (1948) עד מלחמת ששת הימים (1967)

שני העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל היו עדים לחיזוק גובר ומואץ של ההתיישבות היהודית, פיתוח הכלכלה, הצבא ומערכות השלטון, והתמודדות עם קליטה מסיבית של עולים. בצד הערבי, האוכלוסייה הפלסטינית בישראל והפליטים בארצות השכנות התקשו תקופה ארוכה להתאושש מהלם ה"נכבה", בעוד מדינות ערב מנסות להתארגן כדי לכבוש בחזרה את השטחים שאבדו לערבים – להלכה בשם העניין הפלסטיני. סידרה ארוכה של מעשי "הסתננות" פלסטיניים, בעיקר מכיוון מצרים וירדן, ובעקבותיהם "פעולות תגמול" ישראליות, הגיעה לשיאה במלחמת סיני (1956), שבה כבשה ישראל את כל חצי-האי – אך נסוגה תוך כמה חודשים בלחץ סובייטי-אמריקאי משותף.

המתח בין ישראל לשכנותיה נמשך גם בשנות ה-1960, והגיע לשיא חדש ב-1967, עם הכרזתו של נשיא מצרים נאצר על סגירת תעלת סואץ ומצרי טיראן לשיט ישראלי. עם סילוק כוחות האו"ם מסיני והכנסת צבא מצרי לחצי-האי, פתחה ישראל במלחמת מנע, ותוך שישה ימים הביסה את צבאות מצרים, סוריה וירדן וכבשה שטחים נרחבים בתחומיהן. בתום המלחמה החזיק צה"ל בכל שטח סיני (ורצועת עזה), הרמה הסורית (רמת הגולן), ירושלים המזרחית והעיר העתיקה וכל שטח הגדה המערבית, עד נהר הירדן. גל נוסף של מאות אלפי פליטים, חלקם פליטים מ-1948, עזב את הגדה המערבית אל ארצות ערב השכנות.

הניצחון המדהים הביא בישראל תחושת אופוריה לאומית, העתידה בין השאר לקבל ביטוי דתי-משיחי, בדמות כמיהה אל שטחי "ארץ האבות" (יהודה ושומרון) ונסיונות להתיישב בהם. מן העבר השני, הפלסטינים איבדו בהדרגה את אמונם ביכולתן (ואף ברצונן) של מדינות ערב להילחם למענם, והחלה התארגנות פוליטית פלסטינית עצמאית: הפתח בראשות ערפאת (שנוסד ב-1959) השתלט בשנת 1969 על האירגון לשיחרור פלסטין (אש"ף) שהקימו מדינות ערב, והפך להיות הגוף המייצג את העניין הפלסטיני.

3. ממלחמת ששת הימים (1967) ועד היום

הפרק השלישי של תולדות הסכסוך מכסה תקופה ארוכה של כ-45 שנה, תקופה עתירת אירועים ותהפוכות. במהלך תקופה זו הצליחה ישראל – לא לפני שחוותה עימות צבאי קשה וכואב עם מצרים וסוריה (מלחמת יום כיפור, 1973) – להגיע להסכם שלום עם מצרים (1979), שכלל את פינוי כל שטח סיני, ויותר מאוחר גם (1994) להסכם שלום עם ירדן. משאים-ומתנים חוזרים ונשנים עם הסורים קירבו אומנם את עמדות שני הצדדים, אבל לא הבשילו לכדי הסכם. עם זאת, גם אם הסורים לא ויתרו מעולם על תביעתם להחזרת כל שטח הגולן, השקט בגבול ישראל-סוריה הפך עם הזמן למעין הסדר אי לוחמה דה-פקטו.

את תפקיד הגבול הלא-שקט של ישראל תפס, החל בשנות ה-1970, דווקא הגבול הלבנוני, במיוחד לאחר התבססות האירגונים הפלסטיניים בדרום לבנון מ-1970 ואילך. שנים של ירי קטיושות על יישובי הגליל העליון ומעשי חבלה של אירגונים פלסטיניים בתחום ישראל הביאו לבסוף, ב-1982, למלחמת לבנון (הראשונה) – מהלך שסיבך את צה"ל ב"בוץ הלבנוני" לשנים ארוכות.

ועדיין, הבעיה הקשה ביותר לפתרון הסכסוך נשארה הבעיה הפלסטינית על כל מרכיביה, והמשך השליטה הישראלית בשטחי יהודה ושומרון (הגדה המערבית) ורצועת עזה. הסכם אוסלו (1993) בין ישראל לאש"ף, שנולד לאחר תקופה ארוכה של התקוממות עממית פלסטינית (האינתיפאדה הראשונה, מ-1987 ואילך), היה מעין פריצת דרך מנטלית אצל ישראלים ופלסטינים כאחד, אם כי בשני הצדדים הוא עורר גם התנגדויות קשות. הסכם אוסלו פתח סידרה של הסכמים לנסיגות חלקיות של צה"ל משטחי רצועת עזה והגדה המערבית והעברה הדרגתית שלהם לידי הרשות הפלסטינית.

הפרק מפרט את מהלכי ההתקדמות והנסיגה בהסכמים בין ישראל לרשות הפלסטינית, הקשורים הן בחילופי שלטון בישראל והן בעלייתו של כוח חדש בצד הפלסטיני – החמאס האיסלאמי. בצד הישראלי, גורם מרכזי בחשיבותו הוא ההתיישבות בשטחים הכבושים (ההתנחלות): לאחר תקופה ראשונה של התיישבות בעלת אופי "ביטחוני" בעת שלטון מפלגת העבודה (בעיקר ממשלת רבין הראשונה), ההתיישבות בשטחים קיבלה דחיפה גדולה עם ה"מהפך" הפוליטי בישראל (1977), שהעלה לשלטון את הליכוד בראשות בגין. הקמת תנועת "גוש אמונים", שנתמכה על-ידי אריאל שרון (בתפקידיו הממשלתיים השונים), האיצה מאוד הקמת התנחלויות המבוססות על מניע דתי-לאומני ("נחלת אבותינו"), דווקא באזורי "גב ההר" המיושבים בצפיפות על-ידי פלסטינים, לצד הרחבה מסיבית של הבנייה במזרח ירושלים ובכמה יישובים עירוניים בקירבת הקו הירוק. הדרך האידיאולוגית הבלתי-מתפשרת שהוביל "גוש אמונים", בתמיכת מפלגות הימין, הכבידה על הניסיונות להשגת הסדר עם אש"ף, שעיקרו החזרת שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה לידי הפלסטינים.

ומן הצד הפלסטיני: בניגוד לאש"ף בראשות ערפאת, שעשה דרך מדינית ארוכה עד שהצהיר על נכונותו להכיר בישראל ולפתוח איתה במשא-ומתן על השטחים שנכבשו ב-1967, תנועת החמאס התנגדה (מסיבות דתיות איסלאמיות) לכל ויתור טריטוריאלי ותמכה בהמשך המאבק החמוש נגד ישראל עד שיחרור פלסטין כולה – דבר שמשמעו חיסולה של ישראל כמדינה ריבונית.

התפרצות האינתיפאדה השנייה ב-2000, עם כשלון שיחות קמפ דייוויד ועליית שרון לשלטון בישראל, יחד עם התגברות הפעילות החבלנית בישראל מכיוון הגדה המערבית, הביאו להחלטתו של שרון להקים את גדר ההפרדה (החל מ-2002), שהפלסטינים ראו ורואים בה צעד נוסף במגמה הישראלית להשתלט על קרקעות פלסטיניים. באופן כמעט פרדוקסלי, הרצון "להתנתק" מהפלסטינים הביא את שרון להחליט על פינוי חד-צדדי של כל היישובים היהודיים מרצועת עזה (2005).

מצד שני, ניצחונו של החמאס בבחירות לרשות הפלסטינית ב-2006 ותפיסתו את השלטון ברצועת עזה (2007) גרמו בפועל להתהוות שתי מערכות שלטון פלסטיניות – הגדה המערבית בהנהגת אש"ף (הרשות הפלסטינית ה"רשמית"), ורצועת עזה בשליטת החמאס. לעומת אש"ף (בהנהגת מחמוד עבאס, יורשו של ערפאת), שעשה מאמצים להגיע להסכם קבע עם ישראל, החמאס המשיך לפעול לסירוגין בדרכים צבאיות, בעיקר על-ידי שיגור טילים לעבר היישובי הישראלים סביב רצועת עזה.

וכך, בעוד ישראל בהנהגת אהוד אולמרט ואש"ף בהנהגת עבאס מתקרבים בשיחות אנאפוליס (2007-2008) לגיבוש סופי של הסכם קבע, ההתגברות בפעילות החמאס הביאה לפלישה ישראלית קצרה אך הרסנית לעזה ב-2008 ולהפסקת השיחות. חזרתו של בנימין נתניהו, בראש הליכוד, לשלטון בישראל, ב-2009, הכניסה להקפאה עמוקה את כל מהלכי ההידברות בין הצדדים, מצב הנמשך למעשה עד היום.

חלק שני: סוגיות הליבה

החלק השני של הספר עוסק בארבע השאלות העיקריות הנתונות במשא-ומתן בין ישראלים לפלסטינים: גבולות, ביטחון, ירושלים והפליטים. כל אלה שעסקו במשא-ומתן בעשורים האחרונים (ומחבר הספר ביניהם) נדרשו לעסוק בשלב כלשהו בשאלות הללו, שהן ביסודן "ירושות" של מלחמת העצמאות ונדונו כבר במשאים-ומתנים שישראל ניהלה עם מדינות ערב. מאז הסכם אוסלו הן נקראות "סוגיות הליבה" ועומדות במרכזו של המשא-ומתן בין הצדדים. הספר דן בסוגיות אלה על-פי הגדרתן זו קודם כל מפני שכך הן נידונות במשא-ומתן בין הצדדים.

1. גבולות, טריטוריה והתיישבות

הפרק סוקר את תהליך קביעתם של גבולות ארץ ישראל המנדטורית כתוצאה מהשפעתם של גורמים מדיניים, כלכליים ודמוגרפיים. בהמשך מוצגות בו תוכניות החלוקה – מוועדת פיל ב-1937 ועד החלטת החלוקה של האו"ם ב-1947 – שבאו ליישב את התביעות של שני הצדדים להגדרה עצמית בארץ ישראל. אף אחת מהתוכניות לא מומשה בסופו של דבר, בעיקר בשל סירובו של הצד הערבי-פלסטיני לקבל את רעיון החלוקה.

באופן מעשי, גבולותיה של מדינת ישראל נקבעו על-ידי תוצאות מלחמת העצמאות ב-1948, במסגרת הסכמי שביתת הנשק שנחתמו ברודוס ב-1949 בין ישראל לארבע שכנותיה – מצרים, לבנון, ירדן וסוריה. המחבר מתאר את חילופי השטחים בין ישראל למצרים וירדן, את השטחים המפורזים עם סוריה ואת "שטח ההפקר" בין ישראל לירדן בלטרון, ומסביר את הרציונל של המדיניות הישראלית, שבמשך תקופה ארוכה נמנעה מלהגדיר את גבולותיה של המדינה.

בהמשך מתוארים השינויים הדרמטיים בהיקף הטריטוריה שבשליטת ישראל כתוצאה ממלחמות ישראל-ערב, ובמיוחד מלחמת ששת הימים ב-1967. שוב, באופן מעט פרדוקסלי, המלחמה הביאה לישראל "נכסים טריטוריאליים" הניתנים להמרה בהסכמי שלום, ובאותה ? נתנה למדינות ערב השכנות "מוטיבציה" ללכת למשא-ומתן עם ישראל על השטחים שאיבדו במלחמה. ואכן, הפרק מתאר את המשאים-ומתנים שקיימה ישראל עם שכנותיה, ששניים מהם (עם מצרים ב-1979 ועם ירדן ב-1994) הגיעו לידי הסכם שלום ולקביעת גבולות בינלאומיים על-פי הנוסחה שנקבעה בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם – "שטחים תמורת שלום".

הפלסטינים הצטרפו אל התהליך זה ב-1988 כשאש"ף החליט לקבל את החלטה 242 של האו"ם, וב-1993 נפתח תהליך השלום הידוע בשם "תהליך אוסלו". בעקבות זאת הוקמה הרשות הפלסטינית, ש-40 אחוזים משטחי הגדה והרצועה נתונים כיום לשיפוטה. עם זאת, הצדדים לא הצליחו להגיע לידי הסכם קבע, למרות המשאים-ומתנים שניהלו בקמפ דייוויד (2000), בטאבה (2001)  ובאנאפוליס (2008). המחבר מתאר את התפתחות המשא-ומתן הטריטוריאלי, את השיקולים המרכזים שעמדו בבסיס הצעות הצדדים, ואת ההצעות הרשמיות שהוגשו בסוגיית הגבול – כל זה תוך היעזרות במפות מפורטות, חלקן ייחודיות.

כשלונם של הצדדים להגיע לגבול מוסכם הניע את ישראל לערוך כמה מהלכים חד-צדדיים, ובראשם הנסיגה מרצועת עזה והקמת מכשול ההפרדה בגדה המערבית. בפרק מתוארות בהרחבה התפיסות העומדות בבסיס מפעל ההתנחלות הישראלי בשטחים, נסקרת התפתחותו, השפעותיו על המשא-ומתן לשלום והפתרונות שהוצעו לגבי עתיד היישובים היהודיים בשטחים עם השגת הסכם.

את הפרק חותמים העקרונות שמציע המחבר לניהול המשא-ומתן במטרה להגיע להסדר קבע, עקרונות המתייחסים למערכות השיקולים והאינטרסים של שני הצדדים המעורבים בסכסוך כמו גם למדינות ערב ולקהילה הבינלאומית.

2. ביטחון

בפרק זה מתמודד המחבר עם שאלת הביטחון – המעסיקה במיוחד את הצד הישראלי – בהגדרה רחבה יותר מאשר שאלת קיומה הפיזי של מדינת ישראל, כלומר: מהי הדרך הנכונה להבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה בעלת רוב יהודי שכל תושביה נהנים ממישטר דמוקרטי. על-פי הגדרה זו, האיומים על קיום המדינה אינם רק צבאיים, אלא גם דמוגרפיים, כלכליים, חברתיים, מדיניים, משפטים ומוסריים.

השאלה שמציב המחבר בפני מקבלי ההחלטות בישראל היא זו: האם הסיכון שתיקח ישראל בחתימה על הסדר קבע, הכולל נסיגה מכל הגדה המערבית – למַעט תיקוני גבול במסגרת חילופי שטחים וסידורי ביטחון שונים – הוא גדול או קטן יותר מן הסיכון שנשקף לישראל בהמשך המגמות הנובעות מהכיבוש? המבחן המהותי בסוגיית הביטחון הוא אפוא: באיזה משני תרחישי היסוד שלעיל יכולה ישראל, לאורך זמן ממושך, להגן על עצמה טוב יותר? האם צורכי הביטחון הישראלים המינימליים, מול האיומים הקיימים והפוטנציאליים, גם במציאות של הסכם שלום עם הפלסטינים, חייבים לכלול שליטה ונוכחות ישראלית בחלקים ניכרים מהגדה המערבית, או שמא יש בכוחם של סידורי ביטחון אחרים לפצות על כך?

 הפרק נפתח בתיאור לידתו של הצורך הביטחוני וניתוח ההתפתחות של הכוחות הצבאיים של היישוב היהודי והערבי בתקופת המנדט, במיוחד בעקבות גלי האלימות הפלסטיניים בשנים 1920-1 ו-1929, המרד הערבי האלים בשנים 1936-9, ולבסוף מלחמת 1948, שבה גם מדינות ערב נכנסו לעימות צבאי עם מדינת ישראל.

המחבר מתאר כיצד התגבשו תפיסת הביטחון ותפיסת הפעלת הכוחות של ישראל כתוצאה מלקחי מלחמות ישראל-ערב, כולל הצורך הישראלי ב"מטרייה" מעצמתית, השיקולים הנובעים מהעדר עומק אסטרטגי, חלוקת הנטל בין כוחות המילואים והסדירים, ועוד. הוא עומד על השינויים הדרמטיים בפוטנציאל האיומים על ישראל לפני ואחרי מלחמות  1967 ו-1973. דיון מרתק מוקדש לאופיין של המלחמות (בעולם ובאזור) מאז שנות ה-1980, המחייב התייחסות חדשה ושונה למושגי יסוד כמו עומק אסטרטגי, הכרעה, תמרון ואש, כמו גם לתפיסת מקומו של העורף האזרחי בעימותים עתידיים.

המחבר עורך בחינה מדוקדקת של צורכי הביטחון של ישראל, של האיומים נגדה, והתשובות הביטחוניות שהיא מציבה לאיומים אלה. במסגרת זו הוא בוחן את משקלם וחשיבותם של הגדה המערבית ובקעת הירדן במסגרת הסדרי ביטחון והסכמים אזוריים. כמובן הוא עורך בחינה נוקבת של תפקיד ההתיישבות בשטחים לאור הצרכים הביטחוניים: האם היישובים היהודיים בגדה, למשל, הם נכס או עול ביטחוני למדינת ישראל?

בפרק מתוארים המשאים-ומתנים בסוגיית הביטחון בין ישראל לאש"ף וההסכמות העקרוניות שהצדדים הגיעו אליהם, ובראשן – פירוז המדינה הפלסטינית, נוכחות של כוחות בינלאומיים בה, מיתקני התרעה מוקדמת לישראל ושימוש של חיל האוויר הישראלי במרחב האווירי הפלסטיני.

3. ירושלים

הפרק נפתח בסקירה קצרה על ההיסטוריה של ירושלים, ועל חשיבותה לגבי שלוש הדתות המונותיאסטיות. הדגש מושם על האתרים הקדושים בעיר, ובראשם הר הבית/חראם א- שריף, המסמל יותר מכל את המחלוקת הדתית-לאומית בין הצדדים. לאור חשיבותה המיוחדת, ירושלים נחשבת לאחת מ"סוגיות ליבה" במשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים. עם זאת, מעורבים בה גם שיקולים בינלאומיים שונים הקשורים למעמדה של העיר בעיני יהודים, נוצרים ומוסלמים בעולם כולו.

המחבר מתאר את העמדות הציוניות והערביות ביחס לירושלים בתקופת המנדט ואת חלוקת העיר בין ישראל  לירדן כתוצאה ממלחמת העצמאות. בהמשך הוא עומד על השיקולים לגבי איחודה והרחבתה של העיר לאחר מלחמת ששת הימים, ובוחן באיזו מידה הצליחו המהלכים הללו להגשים את התוכניות הישראליות לשמור את ירושלים כולה בריבונותה. הבדיקה המדוקדקת של המציאות העכשווית מבהירה כי ירושלים מתנהלת דה פקטו כשתי ערים נפרדות כמעט בכל תחומי החיים.

המחבר סוקר את חדירת המימסד האש"פי למזרח ירושלים, את התפתחות העמדות של הצדדים ואת הצעותיהם בקמפ דייוויד, טאבה ואנאפוליס, תוך התייחסות לעמדות הערביות והבינלאומיות ביחס לעתידה המדיני של ירושלים. הוא עוסק בהרחבה במעמדם המשפטי של האתרים הקדושים ובמהלכים התחיקתיים של ישראל שכוונתם לשמור על הריבונות הישראלית בעיר בגבולותיה הנוכחיים.

במסגרת הרעיון של חלוקת מזרח ירושלים בין ישראל לפלסטינים, מתוארות עמדותיהם של שני הצדדים ועמדת האמריקאים המתווכים ביחס לניהול העיר בשלושה מישורים:

• המישור המעשי: ניהול חיי היומיום של תושבי העיר היהודים והערבים.

• המישור הדתי: ניהול המקומות הקדושים.

• המישור הפוליטי-מדיני: חלוקת הריבונות בין ישראל לפלסטין ומתיחת קו הגבול בין ירושלים לאל-קודס.

הפרק מתאר את המהלכים הישראליים המואצים בשנים האחרונות ל"ייהוד" מזרח ירושלים, ובראשם בניית מכשול ההפרדה, המוציא את מזרח ירושלים ממרחב המחייה של הפלסטינים בגדה המערבית, הבנייה מואצת של שכונות  והחדירה ללב השכונות הערביות. מנגד, מתוארות המגמות של עלייה גוברת בשיעור הפלסטינים במזרח ירושלים, ההשפעות ההרסניות של המכשול על כלכלת ירושלים, ועוד.

4. פליטים ועקורים

בפרק זה מתמודד המחבר עם סוגיית הפליטים מנקודת מבטם של ארבעה שחקנים מרכזיים: ערביי ארץ ישראל הפלסטינים, מדינת ישראל, מדינות ערב, והקהילה הבינלאומית המיוצגת על-ידי האו"ם והמעצמות. הפרק מנסה לתת תשובות לשאלות המרכזיות: כיצד נוצרה שאלת הפליטים? מה היו עמדותיהם של ארבעת השחקנים וכיצד התפתחו? ומה היו הצעדים המשמעותיים בניסיון לפתור את הבעיה?

בתיאור היווצרותה של שאלת הפליטים, בעת מלחמת העצמאות (1948), עומד המחבר על ההבדל בין המהלכים הצבאיים הישראליים שנועדו לבלום, להשמיד ולהכריע את האויב, ושלעיתים כללו פעולות שהביאו לבריחה ולגירוש של פלסטינים מבתיהם, לבין החלטות לאומיות, דמוגרפיות וכלכליות, ביחס לאוכלוסיה הערבית ולרכושה – החלטות בהיקף שלא היה דומה לו במלחמות ישראל-ערב האחרות.

בהמשך הפרק מנתח המחבר את הפער העמוק בין העמדה הישראלית, הפרגמטית ביסודה, לבין העמדה הפלסטינית המבקשת את הצדק שלה ונמנעת מהחלטות מעשיות. לאורך כל המשאים-ומתנים התקיים מתח תמידי בין אופייה היהודי של מדינת ישראל והמציאות החדשה שנוצרה לאחר מלחמת העצמאות, מצד אחד, לבין עמידתם הבלתי-מתפשרת של הפלסטינים על זכות השיבה של הפליטים אל "בתיהם ורכושם". עם ההכרה של אש"ף בהחלטה 242, המתח הזה התעצם, ובעיקר חידד את הצורך בהכרעה פלסטינית.

ביסודו של דבר, סוגיית הפליטים מטילה על הפלסטינים את הצורך להכריע בין "מולדת" ל"מדינה" בדיוק כפי שסוגיית הטריטוריה והגבולות דורשת זאת מן הישראלים. אם יחליטו הפלסטינים להעניק את הבכורה ל"מולדת" וימשיכו לתבוע שכל הפליטים (למעשה צאצאיהם) ישובו ל"בתיהם ורכושם", פירוש הדבר שהם מבקשים לממש את זכות השיבה גם אם משמעותה המעשית היא פירוק מדינת ישראל, מה שהופך את סיכויי ההסדר לאפסיים. לעומת זאת, אם ידרשו במקום זה את הזכות להגדרה עצמית שתעניק להם אזרחות במדינתם, הזכות הזאת יכולה להתממש במסגרת התפיסה של "שטחים תמורת שלום", שפירושה הקמת מדינה פלסטינית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה.

כך גם בצד השני: אם יעדיפו הישראלים את "ארץ האבות" על פני המדינה, הם יאבדו את זהותה היהודית של מדינת ישראל ויכריתו את החזון הציוני. אבל אם יבקשו לממש את חזון הציונות במדינה יהודית ודמוקרטית, יהיה עליהם להכריע לטובת ויתור על חלקים מארץ ישראל ההיסטורית.

במילים אחרות, הבסיס לפיתרון שאלת הפליטים, כמו גם לשאלת הזהות היהודית והמישטר הדמוקרטי של מדינת ישראל, טמון בכך ששני הצדדים יאמצו פשרות על-פי העקרונות המופיעים ביסודם בהחלטה 242: ישראל תידרש להסכים לכך שתקום לצידה מדינה פלסטינית בגבולות 1967, עם חילופי שטחים מוסכמים, והפלסטינים יידרשו לקלוט במדינתם את הפליטים שיבקשו לשוב אליה.

דפוסי הפתרון שהתגבשו במהלך המשאים-ומתנים כללו את ההבנה שישראל, גם אם לא תקבל על עצמה אחריות לבעיית הפליטים, תכיר בסבל הנפשי והחומרי של הפליטים הפלסטינים כתוצאה ממלחמת 1948 ובצורך לסייע לקהילה הבינלאומית לטפל בבעיה. יוקם מנגנון בינלאומי שיטפל ביישוב ושיקום הפליטים. לפליטים יוענקו חמש אפשרויות לקליטה:

• במדינה הפלסטינית.
• בשטחים שישראל תעביר לפלסטין במסגרת חילופי השטחים.
• במדינות שבהן הם חיים כיום.
• במדינות שלישיות המוכנות לקלוט אותם.
• בישראל, על-פי אישורה הפרטני.

עדיפות תינתן לפליטים בלבנון. שני הצדדים יקבעו כי זהו מימוש החלטת עצרת האו"ם 194. יובהר כי זכות השיבה של הפליטים לא תוכל להתממש באופן חופשי בישראל, וייאמר כי לפלסטינים יש זכות שיבה לפלסטינה ההיסטורית או ל"ביתם הלאומי". ההסכם יציין את סוף הסכסוך.

נרטיבים לאומיים ופתרונות מעשיים

לכל אורך הספר חוזר המחבר ומדגיש את האבחנה המכריעה בין שתי דרכים לתפיסת הסכסוך הישראלי-פלסטיני: עימות בין שני הנרטיבים הלאומיים הבלתי-מתיישבים של הצדדים, לעומת משא-ומתן מפוכח על הסוגיות המעשיות התלויות ועומדות ביניהם. ההתעקשות על מציאת "נרטיב משותף" לא תביא אלא להנצחת הסכסוך בין שני העמים, אומר המחבר, ועל-כן שני הצדדים חייבים "לעקוף" את הנרטיבים האלה ולהתרכז בהשגת הסדרי הקבע, שיאפשרו לכל צד לחיות את חייו ולבנות את עתידו. פיוס בין הצדדים יוכל להגיע – אם בכלל – רק אחרי שיושג הסדר מדיני מעשי, ולא כתנאי להסדר כזה. במילותיו הוא:

חוסר היכולת להגיע להסכמה על העבר בשל הסתירה בין האופנים שבהם מגדירים שני הצדדים את ההיסטוריה של הסכסוך – "נַכְּבָּה" לעומת "קוממיות" – מחייבת את הצדדים להתרכז בהסדרים עתידיים, העונים על שאיפותיהם החיוניות. […] הסדרים אלה יעוגנו בהגדרות כמו "סיום הסכסוך" ו"קץ הדרישות ההיסטוריות" כדי שניתן יהיה בעתיד לצעוד גם לעבר פיוס – לאו דווקא כזה המבוסס על צדק, אלא על תלות הדדית.

בשלב שבו יתקיימו שתי מדינות עצמאיות, ל"נָרָטיב משותף" לא יהיו השלכות על ההסדר אך יהיה ביכולתו להביא לפיוס. אז תיתכן נכונות רבה יותר משני הצדדים להגיע אליו. לישראלים, שלא יחששו יותר משאלת הפליטים, יהיה האומץ להגיד כי הם אומנם שבו לארצם אבל ישב בה עם אחר ותקומתם היתה חייבת לבוא במידה רבה על חשבונו של אותו עם. הפלסטינים יוכלו להגיד שליהודים לא היתה ברירה, לאור הטרגדיה ההיסטורית שלהם, אלא לממש את זכותם הלאומית להגדרה עצמית ולהקים מדינה ריבונית במקום היחיד שהיה יכול לגרום ליהודים לעזוב את מקום הולדתם ולהגר אליו – ארץ ישראל.

המסגרת האפשרית היחידה לפתרון הסכסוך, מסכם המחבר, היא "תפיסת 1967", כלומר פתרון על-פי נוסחת "שטחים תמורת שלום" שקבעה החלטה 242 של האו"ם. פירושה המעשי הוא הקמת מדינה פלסטינית על 22 אחוזים משטח ארץ ישראל המערבית (עם חילופי שטחים מוסכמים בהיקף מוגבל), כלומר שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים, והתחייבות פלסטינית לסיום הסכסוך ולקץ הדרישות ההיסטוריות. כל דחייה ביישום הפתרון הזה מאיימת על עצם הרעיון של "שתי מדינות לשני העמים" ומובילה בהכרח למדינה אחת, שעלולה להיות אסון לישראלים ולפלסטינים כאחד.