אגמון רפי

כשהגעתי לואדי ענבה, האטתי ועצרתי בשולי הכביש. להקה ענקית של חסידות נודדות משכה את תשומת ליבי. הוצאתי את המשקפת מהתיק והתבוננתי בהן. לאחר שהחסידות הפכו לנקודה זעירה באופק, הפניתי את המשקפת לעבר הגבעות, לנוף הקדום, שלא השתנה מאות בשנים. במקום הזה בתקופת המקרא חיו אנשים והתבוננו גם הם, בלי משקפת, בגבעות הפורחות הללו. ממצאים ארכיאולוגים רבים מעידים על חיים שוקקים באזור במרוצת ההיסטוריה.

לפתע הפלאפון במכוניתי צלצל, ועל הצג הופיע שם חברי הירושלמי. לחצתי על send ושאלתי: "הי, אבשי, מה קורה, אתה כבר בסביבה?"

"לא, אל תשאל מה קרה, הייתי מוכן ליציאה, אבל אבא שלי התקשר להגיד לי, שהם היו מעורבים בתאונת דרכים.

"אוי ואבוי, מה קרה?"

"הצמיג התפוצץ והרכב סטה לתוך מעקה הבטיחות".

"והם בסדר?"

"בעיקר מכות יבשות, אבל הם עוברים בדיקות בהדסה, אני בדרך לשם עכשיו. אני מצטער, אבל הטיול שלנו שוב יאלץ להדחות".

"שטויות, מה שחשוב, זה שהם יהיו בריאים, עוד תהיה לנו הזדמנות אחרת. תמסור להם דרישת שלום חמה ממני".

ציפייתי לפגוש את ידידי הוותיק ולטייל איתו בטבע, בגבעות הירוקות של מודיעין, נכזבה. ישבתי דומם ברכב, חוכך בדעתי מה לעשות. הצמדתי לעיני את המשקפת שוב, והתבוננתי סביבי בגבעות הירוקות והאהובות עליי. לא במקרה, הנוף הנשקף מחלון ביתי הוא הגבעות החשופות, שהאדריכלים לא נגסו בהן, ונוף הפארק המטופח, שהוקם בלב העמק. יתכן, שהדמיון להרי ירושלים, נוף ילדותי, הוא שמשך אותי להתגורר כאן. אני אוהב לטייל בוואדיות בסבך הצמחיה הטבעית, הזעתר, הסירה קוצנית, פרחי הבר, עצי זית והטראסות העתיקות.

הסטתי את המשקפת לשמאלי, שם מתבצעת עבודה נמרצת של חציבה בהר לצורך הרחבות הכביש וסלילת אוטוסטרדה. גדם שותת עפר נגלה לעיני, במקום בו הגבעה מבותרת על-ידי איזמלי הבולדוזרים. עוד מעט, כאשר יושלם הכביש, זה יראה כאילו הכביש היה כאן מאז ומעולם, ונוסעים, הממהרים לעבודה או למרכז הקניות, לא תמיד יתנו דעתם, על מה שמסתתר מתחת לכביש לפני שנסלל.

לפתע, טרקטור שחפר בשולי ההר, גרם למפולת שחשפה מערה. זה בוודאי קורה הרבה באזור, חשבתי. הנהג עצר וירד מהכלי בזמן שהוא מדווח בקשר. בזיות העין הבחנתי בניצנוץ מסתורי בתוך המערה האפלה. התמקדתי במערה, אפלה לגמרי, לא ניתן לדעת, מה גודלה ומה עומקה. ברגע שהסטתי את המשקפת, הניצנוץ המוזר הופיע שוב לשבריר של שניה. חשתי משיכה חזקה לפתח האפל של המערה, כמו לחור שחור, שכוח משיכתו מכניע ובולע כל דבר בקרבתו. התנעתי את הרכב ופניתי לכיוון המערה, מתעלם מתמרורי האזהרה ומשתיק את קול ההגיון, שקרא לי לעצור ולהסתובב. עצרתי רק כשהגעתי למחסום אבנים, ומשם המשכתי ברגל. העובדים ישבו במרחק מה, אוכלים ארוחת צהרים, כנראה, ממתינים להגעת מנהל העבודה. ניגשתי אל פתח המערה, שנפער בתקרתה. לא הצלחתי לראות את רצפתה בשל האפלה ששררה בה. לפתע שוב חלף ברק כסוף, ותנועה אינסטקטיבית של ראשי גרמה לאיבוד שיווי המשקל ולמעידה בלתי נמנעת אל תוך חלל המערה.

צנחתי אל תוך האפלה הגמורה, עוד ועוד, זמן שנראה אינסופי, מאבד את תחושת הכיוון. לאחר פרק זמן שנראה כנצח, הרגשתי, שהנפילה נעשית איטית יותר, וגופי החל מיטלטל בהילוך אטי בכיוונים שונים.

התעוררתי בשעת בן ערביים בתחתית המדרון. טיפסתי בכבדות עד לשביל העפר. נפש חיה לא נראתה, רק גבעות מכל עבר. לא היה זכר לכביש שנסעתי בו או לפועלים. ראשי נעשה כבד, ובחילה איומה פשטה בי. הושטתי יד לכיס מכנסי, אבל הפלאפון לא היה שם, גם לא הארנק או מפתחות המכונית. התישבתי על סלע גדול, ואחזתי את ראשי בידי, מנסה לחשוב בהגיון. לפתע שמעתי רעש חריקה מוזר, נעמדתי על השביל ממתין לרכב שיגיע, אבל מה שהגיע היה סוס רתום לעגלה. בעגלה ישבו גבר מזוקן שהחזיק במשוכות, ולידו נערה צעירה. פניהם האדיבות כוסו מעטה של חשדנות, כאשר ראו אותי.

"מי הוא זה האורב בין הצללים, כאחד הליסטים?" שאל הגבר בקול.

"שלום", אמרתי, "אני… אני נפלתי למערה ואיבדתי את ההכרה. תוכלו בבקשה להקפיץ אותי אל הכביש?" הוא הביט בי: "אתה עומד על הכביש…"

"רק עד לכניסה למודיעין? אני חונה שם…"

הם דיברו ביניהם בקול נמוך, ולבסוף אמר: "עוד מעט יירד הלילה, בוא, תעלה מאחור". כשעליתי לעגלה, שמתי לב שגם גלגליה מעץ. העגלה הייתה עמוסה סלי ירקות וערמת חציר. נשכבתי על החציר בכבדות. התנועה המונוטונית של העגלה כנראה, גרמה לי להרדם. חשתי יד מטלטלת את כתפי: "בחור!, בחור!"

"הגענו?"

"אין פה שום אוהל. אתה בטוח שאתה חונה פה?"

"מה? היכן אנחנו? רציתי להגיע למכונית שלי."

"לאן? אמרת למודיעין. הוא לא אמר למודיעין, רחל?"

"כן, מודיעין. איפה מודיעין? האוטו שלי ליד הרמזור."

"המה שלך? היכן? כנראה, קבלת מכה רצינית בראש".

הבטתי בחוסר-אונים לכל הכוונים, ולא ראיתי דבר מוכר. העגלון הבחין במצוקתי והתרכך מעט. "מה שמך בחור?"

"דוד", עניתי.

"אני יעקב, וזאת בתי רחל. בוא, דוד, תלון אצלנו הלילה, ואולי זכרונך ישוב. בבוקר הדברים יראו אחרת".

הגענו למבנה אבן פשוט למראה, בנוי מאבנים גסות ללא טיח. יעקב לקח אחת ממנורות השמן, שהיו במבואה והוביל אותי לאורה לחדר קטן.

"אתם לא מחוברים לחשמל?", השתוממתי. הוא הביט בי תמה לשאלתי: "בוא, תנוח פה, אתה תרגיש יותר טוב".

אחר-כך הניח את המנורה על דרגש נמוך שניצב ליד מיטה, ויצא מהחדר. נשכבתי על עורות הכבש הפרושים על המיטה, אוחז בראשי. מה, לעזאזל, קורה כאן? שום דבר לא מסתדר לי. היכן הרכב שלי? אמא שלי בטח כבר בהיסטריה.

ניצנוץ לרגלי הדרגש משך את עיני. במבט שני הבחנתי במטבע מתכת, שריצוד אש המנורה השתקף בו. הרמתי את המטבע, וקרבתי אותו לאור. על המטבע שנראה חדש, היה רשום "יהודה" בכתב עברי קדום ומתחת לכיתוב ציור של מנורת שבעת הקנים. צמרמורת אחזה בי, ראשי הסתחרר, התישבתי על המיטה. המיטה היתה נוחה בצורה מפתיעה. נפלתי לתוכה, והרגשתי, שאני נשאב לתוך שינה נטולת חלומות.

רחל הגישה ארוחת בוקר, שכללה ביצים וגבינות עם לחם שאפתה בטאבון. הארוחה שיפרה את הרגשתי, אבל בכל פעם, שביקשתי טלפון או שאלתי על העיר מודיעין, נתקלתי במבט של רחמים. "לבושך מוזר, וגם דיבורך. רואים שאתה לא מכאן. כשהופעת באמצע הדרך, חשבתי שאתה רומאי."

"רומאי?"

"כן, השמועה אומרת שהם כבר בדרך לכאן."

למדתי, שרחל גרה עם אביה יעקב, לאחר שאמה נפטרה ממחלה, ויש להם מטע גפנים קטן, מספר כבשים וגינת ירק שמספקים את רוב צרכיהם, ומאפשרים להם לקבל בסחר חליפין מצרכים אחרים. יעקב הציע לי להישאר אצלם, עד שזכרוני ישוב, ובנתיים אוכל לשלם על הלינה בעבודות השדה.

"כתפיים של גבר נוסף יעזרו לי מאוד, ובזמן זה ראשך יוכל להחלים."

לקח לי זמן להבין, שהנפילה למערה גרמה לי לצאת ממנה באותו המקום, אבל בזמן אחר, זמן קדום בהרבה. לא היו לי אפשרויות רבות, אלא לקבל את הצעתו של יעקב, במחשבה, שאולי אוכל למצוא את המערה ולנסות לחזור דרכה בחזרה.

יעקב התגלה כאדם חביב והעבודה הפיזית, על אף שלא היתה מוכרת לי, הנעימה את הזמן ומנעה ממני מחשבות נוגות על משפחתי וחיי הקודמים. למדתי לאהוב את החיים הפשוטים. בזמן הפנוי סיירתי בגבעות לחפש את

המערה. הגבעות הירוקות נראו לי מוכרות, ועם זאת היה בהם משהו שונה. באוויר הצלול ניתן לראות למרחקים, דבר שהקשה על אומדן המרחק של הגבעות. מדי פעם רחל הצטרפה אלי. בהתחלה על מנת לרעות את הכבשים, ובהמשך טיילנו לפעמים גם בשעות הערב.

ערב שבת אחד, יצאנו לטיול משותף בין הכרמים. שערה השחור גולש לכתפיה, עורה השחום הודגש על ידי שמלת השבת הלבנה, עיני השקד החומות והגדולות שלה זהרו לאור הלבנה. פתאום הבנתי, שאני מאושר במחיצתה. החיים בעולם המודרני והחומרני נראו מאוד רחוקים, וכבר לא משכו אותי כבעבר.

"מה?", שאלה, חיוכה הנעים חושף שיניים צחורות.

"לא אמרתי כלום".

"אבל רצית להגיד, הלא כן?"

אחזתי בידה והבטתי בעיניה: "אני רוצה להשאר איתך, לתמיד. אני אוהב אותך, רחל". קרבתי את שפתי לפניה ונישקתי. ריח של סיגריות עלה מפיה. היא הביטה בי והתרוממה על קצה אצבעותיה להחזיר לי נשיקה. ריח הסיגריות הכבד גרם לי להירתע. התחלתי להשתעל ולהקיא.

"יופי, יופי, תוציא את כל המים."

"הוא חי. "איזה מזל, שרמי עבר קורס החיאה ויודע להנשים מפה לפה."

הבטתי המום בכל האנשים שעומדים מעלי, לא מסוגל לזוז. לאחר מספר דקות הגיעו שני פארמדיקים, עם אלונקה.

"מה קרה?", אחד מהם שאל, בזמן שבדק לי את הדופק.

"הוא נפל לבור מים, שנחשף בזמן העבודות לפיתוח תוואי הכביש. הוצאנו אותו בעזרת המנוף, ועשינו לו הנשמה מלאכותית."

"כמה זמן הוא היה ללא נשימה?"

"כל הסיפור התרחש אולי שתים-שלוש דקות. "היה לו הרבה מזל."

הוא פנה אלי: "אתה יודע מי אתה?"

"קוראים לי דוד."

עניתי על שאלות נוספות, עד שאמר: "אוקיי, קדימה בוא ניקח אותו."

באמבולנס הוא אמר לי: "אני אדליק את הסירנה, אבל זה רק כדי שנגיע יותר מהר, בסדר? אל תדאג."

הנהנתי בראשי, כאשר הבחנתי במתנדבת שיושבת לצידו, שערה השחור גולש על חלוקה הלבן. "רחל?" שאלתי.

"חלי", היא אמרה מצביעה על התג עליו כתוב: "חלי יעקבי."

עיני השקד הביטו בי: "אנחנו מכירים?"

"יכול להיות, שראיתי אותך בסביבה", אמרתי, וחיוך התפשט על פני.