אני עומד ברחוב וצועק, אבל אף אחד לא שם לב. אני פותח את הפה וצועק בכל כוחי, אבל לא שומעים את קולי.
אולי לא יוצאות המילים ממני, ואולי כולם, כולם חירשים?! כאילו אני לא קיים, כזה אחד שלא שייך לאף אחד.
מיותר.
אני שייך קצת לאמא שלי, ואחר כך קצת לאבא שלי. האיש שגר עם אמא שלי אומר שאני ילד חריג. אמא שלי אומרת שזה לא נכון. היא אומרת לו, שלהגיד את זה זה "מיותר".
אני לא יודע מה פירוש המילה מיותר. בבית הספר אני שואל את המורה שלי. היא אומרת לי ככה: יונתן, היא מסבירה, מיותר זה כמו מה שנותר. למשל, היא ממשיכה ואומרת, אם נחלק שלושה ארטיקים לשני אנשים, כל אחד יקבל ארטיק אחד. אבל ארטיק אחד נשאר, נותר. המורה מחייכת מרוצה, ואני חושב איך אפשר לחלק ילד אחד לשני אנשים?
פעם היינו שלושה: אמא, אבא ואני. אבל עכשיו אני קצת עם אמא וקצת עם אבא. אני זוכר, אני הולך ברחוב כשאמא מחזיקה אותי בידה החמה מצד אחד. אני מרגיש את חום ידה בתוך הבטן שלי. וגם בחזה. אבא שלי מחזיק את היד שלי השנייה חזק מאוד, כאילו אני אברח לו. אבל אני לא בורח להם. אני מסתכל פעם לצד ימין על אמא ופעם לצד שמאל על אבא.
אנחנו הולכים ככה מחוברים ביד, כמו שרשרת שהיינו גוזרים בגן לקשט את הסוכה. היינו מכינים שרשרת של אנשים מחוברים מנייר צבעוני וקושרים אותה מצד אחד של הסוכה לצד השני. ככה היינו הולכים ברחוב כמו שרשרת של אנשים מחוברים. ואני צחקתי כל כך! במיוחד כשההורים שלי היו סופרים ביחד: אחת… שתים… שלוש…, וביחד היו מעיפים אותי באוויר! כשהייתי נוחת לאדמה, הייתי מאוד שמח וביקשתי מהם עוד פעם אחת לפחות.
עכשיו השרשרת לא מחוברת, היא נקרעה…
בבית הספר אני עושה בעיות.
יש בכיתה שלי ילד שמן, מפונק, קוראים לו יוסי. יוסי מגיע תמיד לבית הספר עם תיק אוכל. הוא משוויץ בגלל שיש לו שני סנדוויצ'ים וחטיף. הוא גם מספר שיש לו כסף, דמי כיס לשתייה. יוסי חושב שאני מקנא בו. יום אחד בהפסקה, כשהיינו בחצר בית הספר, הוא קרא לי בשמות. הוא אמר לפני כל הילדים שאני ילד יתום. אני יודע מה זה ילד יתום. אז אני אומר לו: "תפסיק, שמן!" אני יודע שילד יתום זה ילד שאין לו אמא או שאין לו אבא בכלל. אבל לי יש קצת אמא, ולפעמים – קצת אבא.
אני כועס מאוד. יוסי לא מפסיק. הפנים שלי נעשות חמות מאוד. במצב כזה אני לא יודע מה קורה לידיים שלי. אני מכניס לו אגרוף, מכה אותו וצועק: "יוסי, תשתוק!"
מנהלת בית הספר קוראת לאמא שלי ואומרת לה: "אמא של יונתן, אני מצטערת. הבן שלך בעייתי. הוא לא יוכל לבוא יותר לבית הספר".
אני שומע את אמא שלי מספרת לאבא שלי בטלפון שאני מושעה. היא אומרת לו שאני ילד אלים ולכן צריך להישאר בבית. אמא לוקחת אותי מבית הספר הביתה. היא מחזיקה את היד שלי חזק ומושכת אותי אחריה כמו שאני ילד קטן. אמא אומרת לי: "יונתן, אנחנו נעשה לזה סוף!" אני לא מבין.
האיש שגר עם אמא שלי לא מסתכל עלי ואומר לאמא שלי: "צריך לשלוח אותו לפנימייה. אין מה לעשות!" את זה אני כן מבין. האיש הזה מאוד עצבני. הוא מתחיל לצעוק והידיים שלו עפות לו מסביב לגוף, ואחר כך גם פוגעות בי. אני לא יכול לראות יותר. אני רץ לחדר וסוגר את הדלת ואת האור, ואז אני בוכה.
בבוקר, כשהאיש הזה ואמא שלי נמצאים בעבודה, אני מחליט על פתרון אחר. אני שם בתוך תיק בית הספר כמה דברים שאני צריך ויוצא מן הבית. בהתחלה אני הולך לאט, אבל אחר כך אני רץ מהר יותר ויותר עד שנגמר לי הכוח. אני עומד.
(מתוך: שבילים, גיליון 16)
