אז שוקט הזהב הניגר באון מראשי ההרים" כותבת גאולה הודס-פלחן בשיר שהעניק לספר את שמו, אך המהלך השירי בספרה התשיעי אינו מסמן פיוס והשלמה, שכן "האור עושה בך מעשים והצלילים קשים ורכוסים".
בתנועת מטוטלת נעים השירים מקוטב ההתעלות לקוטב הנפילה וחוזר חלילה. שני הקטבים כאחד מזינים את אש היצירה.
הפליאה לנוכח המוחלט מולידה דממה. אין זו שתיקה עקרה: "יפה השתיקה בצחיחותה שמצמיחה נאות מדבר לקשובים".
שירתה של המשוררת שואבת מהמקורות ומראות דמיון ונופי טבע משמשים בה בערבוביה. אורות וצללים שזורים זה בזה לבלי הפרד. גם בתהום העמוקה ביותר ימצא אור יקר מפז שאודותיו ניתן לשורר.
וכשיש חיזיון אפוקליפטי: עולמות חרבים ועולמות נבראים "כחוט השערה בין הוויה להפסד", יונקת המשוררת מן הביטול העצום ומתענגת על היותה עדה לתכלת העזה של שעת שחרית.
ההתבוננות הפואטית הופכת את המרחב לדינאמי, לנגד העיניים המשתאות, המרחב צומח לקראת הנפש האבודה ואז בדידותה מתכווצת, וכיונה הנביא שנפלט ממעי הדגה, היא נפלטת ממעי אבדתה.
