שגרת החיים השקטה בסביבת מודיעין הופרה לפתע. קבוצה בת שלושה-עשר רוכבים התקדמה לאיטה ברחובותיו הצרים של היישוב. המראה שלהם מוזר, וסוסיהם גזעיים וגבוהים מן הרגיל. ניכר על פניהם, כי הם תשושים ממסעם הארוך.
המשרתים נראו שונים בלבושם משאר בני הקבוצה הם היו הכוח ה"מאסף". בראש הקבוצה ניצב לוחם צעיר בבגדים כהים וארוכים וכיסוי ראש שונה מהכיסויים שנהגו לעטות לראשם תושבי חבל יהודה ומודיעין. פס צר של עור כבש מעובד היטב הקיף את ראשו של הרוכב, אך לא כיסה את שיערו המתולתל הארוך. על המצח הסתלסלו קווצות תלתלים בצבע דבש חום.
סמוך אליו היה רוכב, שפניו הוסתרו בברדס מרושת. נראה לעין המתבונן, כי הרוכב הוא נער, אלמלא האוכף בעל הצורה המיוחדת עליו ישב. הוא דמה יותר לכיסא נוח, שחוזק היטב לגב הסוס מאשר לאוכף.
הרוכב נעל סנדלים גבוהים עם רצועות ארוכות, שנקשרו תחת הברך והסגירו רגלי אישה חטובות. גלימתה בהירה רחבה מצמר איכותי דק, הייתה רקומה בחוט ארגמן, וחוטי תכלת נשזרו בהם, ושיוו לגלימה מראה מרשים.
“אחי, הנה זה שם!” קרא הרוכב בקול נשי. כשהסיר את הברדס המרושת מעל פניו נגלו פניה של אישה צעירה ויפה. שערה הכהה היה קלוע לפקעת על העורף. התרגשות אחזה בה, ועיניה האפורות-ירוקות זרחו משמחה.
“אינך טועה, אחות?” שאל הרוכב בראש הקבוצה בקול המסגיר חששות. הוא הקיף במבטו את האנשים שהתקבצו ברחוב הצר שרצפתו אבנים ירושלמיות.
"בירושלים אמרו לנו, שחצרו של מתתיהו הכהן נמצאת במרכז מודיעין, ואת הבאת אותנו לקצה המרוחק של היישוב".
"אבל זה בדיוק כאן!" ענתה הרוכבת בביטחון, בדיוק כאן, היכן שנראה העשן היוצא מתנור הקדרות. הארובה של התנור הזה דומה לזאת, שעליה סיפרתי לך פעמים רבות. כאן ביתו!"
היא עצרה את סוסהּ במשיכה קלה של המושכות.
שִפרה, שאספה את עלי השלכת מהגג, הבחינה בקבוצת הרוכבים בבגדיהם המשונים, והתקרבה בדריכות.
האם אלו לא הסורים? בסביבה ידעו היטב, שמאז עזיבתו של המפקד סִילוֹנוֹס, חיל המצב היווני תוגבר ביחידה של מגויסים סורים, ואלו התפרסמו באכזריותם חסרת הרחמים.
משלא שמעה את צהלותיהם האופייניות, חשבה שִפרה, שהרוכבים איבדו את דרכם בסבך הרחובות והסמטאות, ותיכף יחלפו ויעברו את ביתה. שהרי לא הרחק מכאן דרך חדשה הובילה ללכיש ולאשקלון. אך לא. שִפרה גילתה בדאגה, שהיחידה עצרה דווקא ליד ביתה.
"אלעזר!" שמע הקדר את קולה המבוהל של אחותו ויצא מבית המלאכה. בקפלי כותונת העבודה שלו הוסתרה חרב בעלת להב חד משני צדיה, מתנת פרידה מסִילוֹנוֹס.
הוא ניגש לשער הבית, נצמד לקיר. שמש הבוקר האירה את פניו הדרוכות שהחווירו. ידו האחת מרוחה חומר, וידו השנייה אוחזת את ידית החרב שהוסתרה בקפלי בגדו.
שִפרה הסתתרה על הגג ליד ערמת האבנים שהכינה קודם. היא למדה להטיל את האבנים כמו קלע אמיתי. יותר מנמייה אחת שהתקרבה ללול, זכתה לטעום מנחת זרועה.
"אֶסְתֶּה!" שמעה את קריאתו הרמה של אחיה, והקריאה הזו ריגשה אותה. עד לרגע זה הייתה אֶסְתֶּה בעבור שִפרה משהו לא ממשי, ערטילאי ורחוק ככל סיפורי אחיה.
היא הציצה בחשש מאחורי האבנים. ראתה את חרבו של אלעזר שנזרקה הרחק הצידה, ואחר-כך את אלעזר עצמו. הוא עמד ליד השער הפתוח חיוור ומבולבל כילד קטן.
שני הרוכבים הראשונים ירדו מסוסיהם, ואילו השאר המתינו בסבלנות בסמטת האבן הצרה. הסוסים העייפים נחרו, חשים בקרבתו של מקום מגורים.
"תכיר, אדוני", שמע את קולה המתנגן והמוכר של אֶסְתֶּה, "זה אחי שאול ואלו בני דודינו, הלוחמים והמשרתים". אֶסְתֶּה הרכינה את ראשה, מנהג שנטבע בה מאז שנחטפה בידי הצבא היווני והייתה לשפחה.
"וזה", היא פנתה לשאול, "האדון שלי, אלעזר בן רחבעם".
שאול צעד צעד אחד לקראת אלעזר. גבוה, צנום, וחוטי שיבה בזקנו הנחושתני. נראה קודר. אך לפתע חיוך רחב האיר את פניו, והוא חיבק את אלעזר חיבוק אמיץ.
"עברנו מרחק רב, אחי," סיפר שאול. אנו מבקשים את סליחתך על מה שקרה בהרקליום פונטוס. איבדנו את עשתונותינו כשראינו את אחותנו האבודה. אנו מודים לך על שהצלת אותה ושחררת אותה מעבדות, ובאנו כדי להחזיר לך חוב כספי, את התשלום ששילמת להלנים בעבור שחרור אחותנו.
שִפרה עמדה עדין על הגג, מנסה להבין את המתרחש. לפניה עמדה אותה אֶסְתֶּה, שעליה סיפר לה אחיה אלעזר פעמים רבות. גם סִילוֹנוֹס לא פעם הזכיר את שמה של השפחה האומללה, את כישרונה ואת סבלנותה האין-סופית. ועתה היא עמדה ליד שער ביתם. אצילית, וכפי שהעריכה שִפרה, מאופקת בחכמתה.
היא אוהבת מאוד את אחי, חשבה שִפרה, אם החליטה לסכן את חייה במסע הארוך בימים של מתח ומאבק עם היוונים.
אולי, זה גורלו של אלעזר? מחשבה נסתרת הבזיקה במוחה. שִפרה ירדה למטה במהירות הציפור. היא רצה אל אֶסְתֶּה, ושתי הנשים התחבקו כאילו הכירו זו את זו מימים ימימה.
שאול שב מפגישתו עם אֶפִּילֶס מרוצה והורה לתופף בתופים ולחלל בחלילים. האורחים שרו בהתרגשות רבה. הנעימות המוכרות, שהשתמרו באפריקי מימי שיבת היהודים מבבל, עוררו רגשות נוגים של משהו קרוב ויקר שנשכח מזמן.
שִפרה ליוותה את השירה בקולה הצלול. משקלט שאול את קולה הנעים ביקש משִפרה לשיר סולו.
שירתה עוררה התרגשות בין הקרואים. בעיני הדבש שלה ריצדו השתקפויות הלפידים הדולקים. יופייה בלט שבעתיים באור המרצד של הלפידים.
שאול לא התיק את מבטו משִפרה. לפתע ניגש אל שִפרה: "נסענו לפגוש חבר, ופגשנו משפחה."
אֶסְתֶּה התבוננה בשִפרה בתקווה. הייתכן, ששִפרה היא גורלו של אחי?
למעגל שנוצר סביב המדורה, הצטרפו בני הדודים של אֶסְתֶּה, הלוחמים והמשרתים. הם התרוממו על קצות אצבעות רגליהם הגרובות בגרבי עור דקים ורקדו בשיכרון חושים בדומה לרוח מסתחררת.
שלושת ימי החגיגה בחצרו של אלעזר משכו את תשומת לבם של תושבי מודיעין. הלפידים האירו את חצרו של הקדר, ומהמדורות עלה ריח הצלי של נתחי בשר העז והכבש.
צרי העין והמלשינים לא יכלו להבין, מדוע אנשי השלטון האכזריים והקשוחים שותקים על הפרת הכללים.
אֶפִּילֶס העניש קשות את היהודים שהפרו את החוקים, ואף הוציא להורג. אולם בשלושת הימים והלילות הללו הכל היה שונה. היה נדמה שהתליין התחרש והתעוור, שהגיעו ימות גן עדן.
כשנוכחו, שהשלטונות לא פועלים, צרי העין והמקטרגים הצטרפו בעצמם לחוגגים ונהנו מצלי הכבש.
גם אלעזר לא הבין את סיבת שתיקתו של אֶפִּילֶס, וידע כי הוא זומם משהו. שאול, שניצח על החגיגות, הבחין בדאגתו של אלעזר, התיישב לידו והודיע לו, שהביא מתנה קטנה לנציב המקומי בעבור כל הלפידים שבערו ויבערו.
"האיש הזה נבזי ואינו יודע שובע", ברצינות תהומית ציין שאול, "לפני שיצאנו אלייך, אחי היקר, ביררנו הכל על אֶפִּילֶס".
"העולם מלא באנשים יודעי דבר, ואבי מוכר את סוסיו בהיפרכיות רבות ברחבי הממלכה. היה זהיר במיוחד עם האדם הזה, אחי היקר!"
כעת אלעזר הבין את הסיבה לסבלנותו הלא רגילה של אֶפִּילֶס.
כאשר בחצרו של הקדר כבו המדורות והלפידים, עמם כבו גם ניצוצות של תקווה. מודיעין שקעה שוב בחשכה ובחרדה מעיקה.
