הבשורה המרה על פטירתה הפתאומית של פרופ' חנה יעוז–קסט, חוקרת הספרות ומייסדת כתב העת "פסיפס", יחד עם בעלה המשורר והעורך, איתמר יעוז קסט, הכתה את כולנו בתדהמה. חנה נפטרה ביום חמישי, כ"ד בניסן תשע"ד, וטקס ההלוויה נערך ביום שישי כ"ה בניסן, יומיים לפני יום השואה. אי אפשר שלא לשאול, האם מועד פטירתה מסמל דבר שנעלם מאתנו? שכן פרופ' חנה יעוז–קסט הייתה אחת מחוקרי השואה החשובים ביותר בימינו. חנה במחקריה נתנה את הדעת, בין היתר, למכלול יצירתו של בעלה המשורר, איתמר יעוז קסט יבדל"א, שחווה על בשרו את השואה בהיותו ילד ושרד את התופת של מחנה ברגן–בלזן. חנה שימשה לו עמוד תווך, בייחוד בימים הקשים לקראת יום השואה שעבורו הוא יום קשה במיוחד.
פרופ' חנה יעוז-קסט שימשה עמוד תווך גם לנו המשוררים, הסופרים וחוקרי הספרות. היא הייתה דמות מרכזית בעולמה של ספרות. יחד עם בעלה המשורר איתמר יעוז–קסט, ייסדה את הוצאת עקד. זכיתי שספר שיריי השני "קרן עין כחולה" (2000) יצא לאור בהוצאה זו וכן ספר המחקר שלי "כאב השורשים הכפולים" (2008) ולהשתתפותם הפעילה של חנה ואיתמר באירועים ספרותיים שנערכו לכבוד ספריי והן באירועים ספרותיים רבים אחרים. קשה לדבר על חנה בנפרד מאיתמר גם בבואי להיפרד ממנה, שכן חנה ואיתמר הופיעו תמיד בציבור יחדיו כגוף אחד. יחד פעלו וקידמו את השירה הן בכתב העת "פסיפס", הן בהוצאה לאור והן באירועי הספרות הרבים בהם השתתפו.
לזכותה של פרופ' חנה יעוז–קסט נזקפים מפעלים מחקריים ספרותיים חשובים הקשורים לספרות השואה לתיעוד ספרות זו ולהוראת השואה, כגון: הקמת מרכז 'סאל ואן גלדר' להוראת השואה, במסגרתו מיזם חשוב להנחלת ספרות השואה באמצעות מולטימדיה ליצירתם הספרותית של משוררים וסופרים ניצולי שואה ובני הדור השני לניצולים, ספריה על ספרות השואה וספרי העזר ומאמרי העזר הרבים להוראת ספרות השואה, בהם נעזרתי כמורה לספרות בתיכון ולימים כחוקרת ספרות ובפרט כחוקרת יצירתו הספרותית של המשורר, איתמר יעוז–קסט.
הפרידה קשה מנשוא הן מהפן האישי כי חנה גילתה מעורבות בחיי המשוררים והחוקרים שהיו במחיצתה. חנה שפעה חום, ידידות, אכפתיות, אחריות לסובבים אותה. שפחתכם הנאמנה זכתה ליחס ידידותי, מעודד, מפרגן מראשית דרכי כמשוררת ובהמשך כחוקרת ספרות, שחקרה, בין היתר, גם את שירתו של המשורר איתמר יעוז–קסט. אהבתי את הגישה הישירה שלה, את הדעתנות, את חשיבתה ובינתה וגם את עצותיה הנבונות. היה לי מוזר להיכנס לביתה ולא לראות אותה, ולא לשמוע אותה. על אף שחוויתי מוות סביבי ופרידות מיקירים לי, הנפש המנוסה כביכול, במכאובים שכאלו, מתקשה לעכל את ה"אין" ובפרט "אין" מאשה שמילאה בנוכחותה עולם שלם. אני נפרדת ממנה ביגון רב ובשיר שבחרתי מתוך ספר ה"אוסף 1956-2001" של איתמר "לאחר נסיעתך":
בַּלַּיְלָה הַזֶּה הָעוֹבֵר לְאַט
לְלֹא דְּמוּת וּלְלֹא צֶלֶם הַדְּמוּת – לְמִי אֶפְשָׁר לְצַפּוֹת כִּי יָבוֹא
וְיָד יִשְׁלַח לְהַדְלִיק אֶת הַשִּׂמְחָה בַּבַּיִת
כְּשֵׁם שֶׁמַּדְלִיקִים מְנוֹרָה;
נְסִיעָתֵךְ
הוֹתִירָה לִי אֶת הַלַּיְלָה לְלֹא רֵאשִׁית וּלְלֹא אַחֲרִית
וְאוּלָם גַּם מַלְאָךְ–הַמָּוֶת עָשׂוּי מֵהֶעְדֵּר הַנִּמְצָאִים,
עָשׂוּי בַּיִת רִיק מֵאָדָם;
אִם כֵּן, מָה אִם בְּלַיְלָה כָּזֶה
יֶאֱרֹב לִי הַמַּשְׁחִית בֵּין הַחֲפָצִים, וַאֲנִי לְבַדִּי,
וְאֵין מִי שֶׁיֶּאֱסֹר
וְאֵין מִי שֶׁיֹּאמַר לִי דָּבָר
