התנועה צפונה לכיוון ביירות התחילה בצהריים. החיילים, שגילם הממוצע היה פחות מעשרים ושלרובם זו הייתה הפעם הראשונה בשטח אויב, פקחו עיניים לכל הכיוונים. מאחרי כל גדר ומאחרי כל בניין יכול היה להסתתר מחבל. חלק מהמחבלים הסתתרו ומדי פעם גם ירו. המחבלים ירו כדור כאן ופצצת אר פי ג'י שם. הירי שלהם נמשך בכל מהלך השעות האחרונות. ההתקדמות הייתה איטית מאוד ותחת אש. מעל ראשי החיילים המתקדמים עברו צרורות. בכל פעם שנשמעה שריקה החיילים נשכבו. ברוב המקרים לא ניתן היה לזהות את מקורות הירי. דאמור נגלתה לעיניהם בשעות אחר הצהריים. העיירה שכנה על המדרון מצפון מזרח. לצנחנים שעשו ברגל מעלות השחר, מרחק של כחמישה עשר קילומטר, בשמש הקיץ המזרח תיכונית, עם קסדות כבדות על הראשים ועם ציוד רב על הגב, היה חם ולח. הם שתו הרבה, והמים הלכו ואזלו במהירות. אהוד, סגן מפקד הפלוגה, סגר את הטור המתקדם מאחור. החיילים שסבלו מהתייבשות התחילו להתרכז לידו. מספרם הלך וגדל כל הזמן. חייל אחרי חייל הם התייבשו מול עיניו. ההתייבשויות גרמו לרמת תפקוד נמוכה, להתרופפות במשמעת ולחוסר אכפתיות. אהוד השתדל לעודד ולהמריץ אותם ככל יכולתו. החיילים הפכו לאפאתיים מרגע לרגע.
"אתה בסדר?" אהוד שאל את הקַשר שלו בשלב מסויים.
"לא שתיתי כבר שעתיים, המפקד, אני משתדל להיות בסדר." הקשר ענה.
אהוד הוציא את המימייה האחרונה שלו עם שאריות המים שנותרו בה ונתן אותה לקשר. "קח את המימייה, עבור, ותן לגימה קטנה לכל חייל בקבוצה הזו. קח לגימה גם לעצמך"
הקשר נרתע, כמה גבות של חיילים הורמו, אחרים התביישו "המפקד, יותר חשוב שאתה תשתה" היו הקולות שנשמעו מסביב בווריאציה כזו או אחרת.
"קח את המימייה ותעשה סיבוב, אל תתווכח". אהוד קבע בהחלטיות.
הם מלמלו "תודה רבה", כשהקשר עבר ביניהם. המים הספיקו בקושי להרטבת השפתיים, החיילים לא העזו לשתות יותר מדי ולמנוע מים מחבריהם. הסיבוב של הקשר הסתיים תוך פרק זמן קצר מאוד.
*השמות בדויים – הסיפור אמיתי, מתוך רומן שעומד לראות אור.
הקשר חזר והעביר לאהוד את המימייה הריקה. אהוד סגר את הפקק עד הסוף, כאילו שומר על המים שאין בה, ולבסוף החזיר את המימייה למקומה באפוד, מקפיד לסגור היטב את שני הלחצנים המאבטחים אותה למקומה. הוא הרגיש שהוא מתייבש, הנקודות השחורות בעיניים היו גדולות יותר והופיעו בתכיפות גבוהה יותר. הוא ידע שזה מתחיל, הוא ידע שזה רק עניין של זמן ושהוא חייב לשתות. הוא ניסה להימנע מהתעלפות וכמו תמיד במצבים דומים נשך את שפתו התחתונה, הפעם כמעט עד זוב דם. לעצמו הוא שחזר סיפור ששמע פעם על מלח אמריקאי, סיפור על משמעת ומים.
אונית מלחמה אמריקאית טובעה על ידי טורפדו באוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. לא היו הרבה ניצולים. רק עשרים ושניים מלחים שרדו את פיצוץ הגדול, קפצו לתוך סירת הצלה והצטופפו ביחד בתוכה. אחרי יומיים בשמש היוקדת, ללא צל כשהטמפרטורות גבוהות, רק אחד מתוכם נשאר בחיים.
כשחילצו אותו, שאלו אותו איך הוא שרד, יחיד מכולם. המלח סיפר שאחרי כמה שעות כולם התייבשו והתחילו לשתות מים מלוחים מהאוקיינוס. הוא היה היחיד שלא שתה.
שאלו אות,ו איך יכול להיות שכולם שתו והוא לא. הוא ענה שהכול בגלל גברת ג'ונס שלא מרשה לשתות בשיעור.
חשבו שהבחור השתגע ושאלו אותו, מי זו גברת ג'ונס, ועל איזה שיעור מדובר. התברר, שהוא למד בבית ספר בעיירה נידחת במערב התיכון, והגברת ג'ונס הייתה המורה שלו בכתה א'. היא למדה אותו משמעת מהי. היא לא הרשתה לשתות בשיעורים. בכל פעם שילד היה מבקש לשתות היא הייתה מחייבת אותו להישאר בכיתה ולא לצאת עד ההפסקה. באמצע האוקיינוס כשכולם שתו מי מלח, הוא חשב רק על דבר אחד, הוא חשב רק על גברת ג'ונס שלא מרשה לשתות עד סוף השיעור. ההרגלים שהוקנו לו בכתה א' הצילו אותו, כשהכול התמוטט סביבו במלחמה, מרחק אלפי קילומטרים מהבית ומהמורה.
הפלוגה נעצרה בשעה חמש אחר הצהריים בערך, בלי טיפת מים ועל סף אפיסת כוחות ליד חנות מכלת לבנונית קטנה בצד הכביש. החיילים דרשו מינון מפקד הפלוגה, לפרוץ את החנות ולקחת ממנה בקבוקי שתייה. בפלוגה פרץ ויכוח סוער.
חלק מהחיילים טענו שחיילים ישראלים, בעיקרון, לא פורצים לחנויות. חלק אחר טען, שמכיוון שהחטיבה מנותקת, אין מה לצפות להספקה של מים בטווח של ימים. חלק אחר טען, שאין כאן עניין של ערכים, יש כאן עניין של הישרדות, ולכן חייבים לקחת מים בכל דרך. מספר מפקדים חששו ממצב של מרד, פריצה לחנות בניגוד להנחיות ותוהו ובוהו שיגיע בוודאות בעקבות הפריצה הזו. החיילים הלכו והתקרבו לחנות, הדרישות מינון הפכו לצעקות והמצב כמעט שיצא מכלל שליטה.
ינון פנה לאהוד שעמד לידו והיה בעצמו על סף התייבשות ולחש על אוזנו. "נו אהוד, מה אתה אומר?"
אהוד, שכבר חשב על פתרון, דיבר בלחש גם הוא, הוא דיבר, כך שרק ינון יוכל לשמוע. היה חשוב לו שזה יראה כהתייעצות. היה חשוב מאוד, שההחלטה תראה כהחלטה של ינון, מפקד הפלוגה. היה חשוב, שהמנהיגות של ינון לא תשבר. היה חשוב מכל שהסמכות של ינון לא תפגע.
ינון הקשיב לו מספר שניות, הנהן בראשו בהסכמה, ושניהם צעדו יחד בהחלטיות לכיוון החנות.
ינון פקד על כולם להתרחק. "אנחנו לוקחים רק מה שהכרחי ורק כי אין ברירה". הוא אמר.
אהוד פרץ את החלון בעזרת כת הרובה ונכנס לתוך החנות.
הוא הוציא מים וחילק לסמלי המחלקות. כשנגמרו המים יצא מהחנות והשאיר שלושה חיילים לשמור על החלון הפרוץ.
כל אחד מהסמלים חילק מים לאנשיו, איש איש בתורו.
שני תושבים לבנונים שעמדו מהצד וראו את המחזה הזה מתרחש לנגד עיניהם, ניגשו אל אהוד.
"מיסטר" פנה אליו אחד מהם באנגלית "אני לא מאמין למה שראיתי. ראינו פה הרבה דברים. ראינו כאן לוחמים, חיות שאנסו את הנשים והבנות שלנו, ראינו כאן לוחמים כאלה ואחרים שוחטים אנשים בשביל השעון שלהם, שוחטים אנשים בגלל שהם לא מהצד שלהם. כמעט את כל התושבים הנוצרים בדאמור שחטו רק כי הם נוצרים. דבר כזה לא ראינו. לא ראינו פה אף פעם לוחמים צמאים, שמתווכחים שעה לפני שהם פורצים לחנות".
"כל הכבוד לך, אופיסר" אמר השני ולחץ את ידו של אהוד. "כל הכבוד, אדוני".
(מתוך: שבילים, גיליון 6)
