ריקוד הניצחון
שעון הקיר הפסיק לתקתק. לבד בחושך מוחלט במרכז הרחבה הוא רוקד את ריקוד הניצחון. איש לא ידע למה החליט שזה הזמן והמקום לקום מכיסא הגלגלים ולרקוד את ריקודו. מכל מקום, כשעלה השחר על רחבת הריקודים, נותר רק כיסא הגלגלים שלו במרכזה, ואיתמר נעלם ואיננו.
בשנות השלושים המוקדמות לחייו הזיקנה באה לביקור ונשארה. היה חוזר לביתו עם אופניו, עייף מעבודתו המשרדית באגף ש.ע.ל – שירות עזרה לתושב – מכין כוס תה עם לימון ויושב ליד החלון דמוי הצוהר, מביט על עוברי האורח ברחוב שמתחת לביתו. בעצם ישיבתו כאילו אמר, אני מפנה עבורם חלק מהמקום שתפסתי במרחב ובזמן. עיסוקיי המגוונים תמו, שיחיו הם את חייהם.
ביתו קיבל בהדרגה את הרגליו החדשים: כותלי הקירות גידלו קורי עכביש, כוס התה שמונחת לידו על שולחן האירוח מיאנה להתקרר, העיתון היומי תפס את מקומו בסל העיתונים הגדוש מבלי שהיה בו שימוש; הידיעות וההתרחשויות בו לא עניינו אותו כלל.
הרגל נוסף שאימץ – החלפת אופניו לכיסא גלגלים, וכך היה באפשרותו לעצור ולנוח היכן שרצה. לעבודתו המשיך להגיע בעזרתו, ואף לאירועים משפחתיים שעליהם לא ויתר. במפגשים אלה היתה לו הזדמנות להמליץ, לכל מי ששאל לשלומו ולפשר כיסא הגלגלים שאליו היה מרותק מרצונו, לקחת כמותו פסק זמן, לעצור ולו לרגע את מהלך חייו – עד כדי כך, שברצונו יעמוד מלכת שעון הקיר.
פתיתים
לפנות ערב, הוצאתי את החתול מהשק והוא ילל ושרט את פני. כפוי טובה.
מדמם וחבול כשלתי אל זוגתי שהכינה פתיתים ברוטב במטבח. התקרבתי ומשכתי בשולי שמלתה. בהתחלה ניסתה לסלק אותי כאילו הייתי זבוב טורדני, אך משהבחינה בפצעי: נגבה את פני, קרבה את כף התבשיל אל שפתי וערסלה אותי בידיה.
ליקקתי את ידה. ולא יללות שבר ולא כפיות טובה, רק גרגור חתולי נשמע.
(מתוך: שבילים, גיליון 14, עמ' 96)
