סוק-אל-ערב יכול היה להיות מקום מושלם, אילו לא היה שוכן בלבנון. עיירה קטנה על הרי השוף דרומית-מזרחית לביירות, טובלת בירק, שוכנת גבוה מעל מפרץ ביירות, צופה אל בירת לבנון וסביבותיה ואל שטח נרחב של הים התיכון. כמעט מכל מקום בעיירה ניתן לראות את הים. רחובותיה משתפלים על המדרון המערבי של ההר, ובתיה ניצבים בין עצים גבוהים.
עשירי העולם הערבי לא החמיצו את המקום הזה. רבים מהם בנו בתי מידות מפוארים ברחבי העיירה. כמעט כל הבתים הנחשבים פנו אל הים, מי יותר ומי קצת פחות.
הגעתי אל העיירה הזו ככובש צעיר ערב אחד ביוני 1982. צה"ל, ואני בתוכו, הגענו לשם במסגרת, מה שנקרא בראשיתו, מבצע אורנים. השם שונה אחר-כך בהחלטת הממשלה למלחמת שלום הגליל, ב – 2006 המלחמה הזו קיבלה שם נוסף – מלחמת לבנון הראשונה.
במהלך השעות הראשונות לשהותנו במקום הזה, לא ראינו כמעט נפש חיה. בלילה הראשון דלקו אורות בבתים אבל איש לא נראה ברחובות, למחרת בבוקר התחילו להופיע גברים בודדים. האנשים שראיתי בימים הראשונים, יצאו מבתיהם, הלכו כצל לאורך הרחובות, עשו מעט מאוד ונעלמו במהירות, כאילו ממהרים לחזור לביתם, אל מבצרם. ילדים, נשים ונערות לא נראו במשך כל השבוע הראשון לשהותנו במקום.
ככל שסרקנו את העיר יותר, וככל שתחקרנו את אנשי המקום, התבהרה התמונה בפנינו. אנשי ארגוני המחבלים הפלשתינאיים ושותפיהם הסורים, שלטו במקום לפני בואנו. אנשי ארגוני "השחרור" הפלשתינאיים השתלטו על הבתים היפים ביותר בעיירה. בכל בית כזה היה בדרך כלל שומר מטעם בעליו. בחלק משומרים אלו הם ירו. במקרה שהיה בבחינת הרע במיעוטו, השומר נשאר בחדר קטן בבית, והמחבלים לקחו את השאר. כל בית כזה הפך למחסן נשק, מקום מגורים או מפקדה. הם החביאו את התחמושת והנשק בבתי מגורים, מתוך ידיעה שצה"ל לא ממהר לירות על בתים של אזרחים תמימים. כמויות הנשק והתחמושת שהוסתרו בבתים האלה, היו עצומות, ופינוין הצריך מאוחר יותר צי של עשרות משאיות.
על מה שעבר על הנשים והנערות שמענו במקוטע. השתיקות והעיניים המושפלות של הבעלים, האחים והאבות סיפרו לנו הרבה יותר, ממה שהירשו לעצמם האנשים וכבודם. את הנשים התחלנו לראות רק לאחר מספר ימים. הראשונות נראו מציצות אלינו בעוברנו ברחוב, מאחרי וילון, תריס או פינת מרפסת. כשאחד החיילים היה מפנה את מבטו, הן היו נעלמות מיד. עברו עוד
כמה ימים והן העזו ללכת ברחוב, אף פעם לא לבד. הנשים היו תמיד מלוות באדם נוסף.
הציפורים לא הופיעו ולו פעם אחת. לא ניתן היה לתפוס, איך בסוק-אל-ערב כמו בכל לבנון על עציה ובתיה האינסופיים לא מופיעה אפילו ציפור אחת לרפואה. שורות מהשיר על יואל משה סולומון התנגנו ודוקלמו להם בינינו, כשדיברנו על תופעה זו. השורה הבולטת ביותר הייתה: "אם ציפורים אינן שרות, המוות פה אורב". ההמשך הבלתי נמנע: "כדאי לצאת מפה מהר, הנה אני עוזב."
המוות ארב, אבל אף אחד מאיתנו לא עזב.
כמה ימים מרגע שהגענו, עמדתי בשעת צהריים עם חיילי במחסום בפאתי העיירה. זה היה יום חם, חם מאוד, בסוק-אל-ערב. עם המדים הארוכים, הנעליים והקסדה הקשורה מאחור, היה הרבה יותר חם והרבה יותר מעיק. כולנו הזענו ומחינו את אגלי הזיעה ללא הרף. המים במימיות הפלסטיק התחממו, וכל מה שרצינו היה לשתות משהו קר. החיילים לידי כבר סיימו לפרוס את המחסום. כל אחד עמד במקומו. כל מה שנותר לי, היה לעמוד לידם ולראות, שהכול עובד כנדרש. לא הייתי צריך לומר מילה, העבודה נעשתה כסדרה, והכול נראה רגיל ושגרתי לחלוטין.
הוא הופיע משום מקום, ילד קטן כבן שתים-עשרה, פנים שחומות, עיניים כהות, לבוש חולצה ומכנסים קצרים. הוא נעל קבקבי פלסטיק זולים, והלך לקראתי, כשעל פניו מבט שלא הצלחתי לפרש, ספק חיוך שמחה, ספק עצב וספק בישנות. הוא נשא מגש שעליו כד זכוכית שקוף וכמה כוסות. הכד הזיע, היה ברור שהמים בכד קרים.
משהו בצורה, שבה החזיק את המגש היה מוזר. הילד הלך והתקרב אלי, עקף את החיילים במחסום והלך לקראתי. החיילים עקבו אחריו בעיניהם ללא מילה, וכך עשיתי גם אני.
הוא נעצר לידי, החווה בעיניו על המגש, כאילו מסמן לי "קח".
ניסיתי לדבר איתו באנגלית. הוא לא הבין. הוא אמר משהו בערבית, ואני לא הבנתי.
הורדתי מעליו את המגש, וראיתי שהוא לא נשא אותו בדיוק על ידיו. כלומר, שתי ידיו היו קטועות בין המרפק לבין המקום, שבו פעם הייתה כף יד. בסוף כל אחד מהגדמים הרכים הייתה צלקת. סימנתי לו, והוא התיישב עם חיוך מבויש. ביני לבינו היה המגש עם המים הקרים, שכל אנשי המחסום רצו לשתות.
חששתי שהמים מורעלים, בכל זאת זו הייתה לבנון, שטח עוין. לקחתי לידי את שפופרת מכשיר הקשר, ובקשתי מהגדוד מתורגמן. תוך חצי שעה הגיע סרן מבוגר, חוקר שבויים ותיק ומנוסה, שמיד פתח עם הילד בשיחה שוטפת בערבית. כשסיימו, הילד הצביע לעבר ביתו. שלחתי שני חיילים לקרוא לאבא שלו. החוקר דיבר גם איתו. הסיפור של שניהם היה זהה. פקפקנו והחלטנו שהסיפור דורש בדיקה נוספת, קראנו לשני שכנים נוספים, ותחקרנו כל אחד מהם בנפרד. הסיפור של כולם חזר על עצמו במדויק.
החיילים הבינו את הסיפור אחרי תרגום השיחה הראשונה עם הילד. להם האמת של הילד הספיקה. מישהו מהם הוציא חפיסת סוכריות ממנת קרב, קילף את עטיפת הצלופן עבור הילד קטוע הידיים וקרב אליו את הסוכרייה. הילד חייך אליו חיוך מבויש והושיט גדם אחד בכדי לקבל את הסוכרייה. החייל השפיל את עיניו, כמו לא מסוגל להסתכל והניח את הסוכרייה קרוב למקום שבו נגמרה היד. הילד חייך לאות תודה, לרגע אורו עיניו. אחר-כך התרכז והביא את הסוכרייה באיטיות לתוך פיו, נזהר שלא תיפול. משהצליח להכניסה אל פיו חייך חיוך ניצחון לעבר כולנו. החיילים מסביב החזירו לו חיוכים, בעיני חלק מהם עמדה דמעה. אחדים פנו הצידה, עשו עצמם חוזרים למחסום, לא מסוגלים להמשיך ולראות את המחזה.
הילד היה פלשתינאי, מוסלמי ובן שתים-עשרה, כפי שחשבנו. הורי אביו ברחו מחיפה ב – 1948. גם לאמו היו שורשים פלשתינאים. כל זה לא עזר לו במאומה. הוא הגיע אלינו, לאחר שצפה בנו מחלון ביתו. הוא הגיע אלינו, כי הרגענו אותו וביטלנו את פחדיו. הוא הביא לנו מים קרים, כי רצה לגמול לנו על השקט שיצרנו סביבו, כשסילקנו את המחבלים.
לגבי הגדמים, זה קרה מספר ימים קודם לכן בגלל הפחד שלו. זה קרה בגלל שהתחבא. הוא הסתתר, כשהמחבלים הפלשתינאים "גייסו" את ילדי השכונה למלחמה נגד הישראלים המתקרבים. המחבלים, בני עמו, מצאו אותו מתחבא בתוך הבית וכרתו לו את הידיים באמצע הרחוב לעיני תושבי השכונה. למען יראו וייראו.
(מתוך: שבילים, גיליון 3, 2009)
