סבתי טובה קטינסקי, מראשוני תל-אביב וממשפחת הביל"ויי יעקב צ'רטוק-שרת, עלתה ארצה עם כל משפחת שרת ועם בעלה ברוך קטינסקי וילדתה הבכורה דבורה בשנת 1906. הם התיישבו בכפר הערבי עין-סיניה (ליד רמאללה) כמשפחה יהודית בודדת וגידלו זיתים והיו לרועי צאן. לאחר שנה, בשנת 1907, הם עברו לתל-אביב וסבי ברוך קטינסקי היה נשיא החברה "נחלת בנימין", שהקימה את רחוב נחלת בנימין בתל-אביב.
אך לפני כל אלה, עוד בהיות סבתי בחרסון שברוסיה, הציעו לה שידוך, ועליו היא ענתה במכתב כתוב בעברית רהוטה, שאותו אני מביאה להלן. במכתב זה היא הצהירה והסבירה, מי יכול להיות בחיר ליבה. המכתב הזה התגלגל, לידי מי שעתיד היה להיות סבי, ברוך קטינסקי, כאשר שהה באכסניה של מכותבת המכתב המקורי, שקיבלה את התשובה מידי סבתי. או אז הוא נסע שלושה ימים ברכבת מעירו ביאליסטוק בכדי להשתדך לנערה שאת מכתבה קרא. סבי עצמו למד בישיבת וולוז'ין בתקופה, שבה למד בה גם חיים נחמן ביאליק, והוא עזר לו בניקוד שיריו. כשעובדה זו נתגלתה, סולק סבי מן הישיבה.
השידוך עלה יפה, כאשר התנאי של סבתי לנישואים היה שהיא ובעלה יעלו ארצה.
המכתב הזה של סבתי, שהקריאו במשפחתנו השכם והערב, היה מרכזי בגיבוש זהותי כאישה, והציב בפני בנות המשפחה דוגמה ומופת של בן זוג שהוא איש רוח וציוני כאחד.
את כל הדברים האלה כתבה אימי ציונה רבאו (קטינסקי) בספרה הנודע בתל-אביב על החולות (היא לא נקראה בכדי "ציונה").
