משוררים, מקדמא דנא, בדומה לנביאים בהיסטוריה הקדומה של עם ישראל הביעו מחאה נגד מוסדות השלטון, נגד עוולות חברתיות ונתנו ביטוי פואטי לנושאים קיומיים. שירי מולדת ושירי הלל למלכים מאכלסים את ספרות המופת מימי מסופוטמיה ועד למדינות הדיקטטוריות של ימינו. השירה היא אמצעי בידי השלטון בכדי להגיע להמונים, וההמון זקוק לשירה המעניקה משמעות לקיומו.
שירת המחאה בארץ ובעולם קיבלה תנופה במאה העשרים ובמאה העכשווית. המשוררים הלאומיים ביאליק, טשרניחובסקי, אצ"ג כתבו אף הם שירי מחאה לאומיים על רקע האנטישמיות ומאורעות הדמים שנועדו לפגוע בעם היהודי. בשנות החמישים והששים בעקבות העליות ההמוניות מארצות אסיה וצפון אפריקה רווחה בקרב המשוררים יוצאי ארצות האסלאם המחאה החברתית. לכך הוקדש ספר העיון והמחקר של רחלי אברהם-איתן: "כאב השורשים הכפולים" (עקד, 2000). שירה מחאתית חברתית זו ממשיכה לתת את ביטויה הנרחב עד היום, ובגיליון השמיני של "שבילים" ניתן מקום גם ליצירה הספרותית והאמנותית המחאתית הרווחת בקרב מגזרים שונים בחברה הישראלית.
ד"ר רחלי אברהם-איתן
