מאת מיכל סנונית
קָרְאוּ לָהּ סְתָו.
וְעַל שְׂפָתֶיהָ, תָּמִיד כְּעוֹמֶדֶת לִנְפֹל,
הָיְתָה תְּלוּיָה טִפַּת הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן.
וּלְאִישׁ לֹא הָיָה אִכְפַּת
שֶׁנוֹלְדָה בְּשִׁלְהֵי הָאָבִיב
בַּנְּגִיעָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַקַּיִץ.
גּוּפָהּ הָיָה מְזֻכָּךְ וְעָדִין
כִּמְעַט בִּלְתִּי נִרְאֶה
וּמִּילוֹתֶיהַּ חֲרִישִׁיוֹת
עַד לִבְלִי הִישָׁמָע.
כְּאִלּוּ נוֹלְדָה לִהְיוֹת מִישֶׁהִי אַחֶרֶת
מִשְּׁמָהּ וּמַרְאָהּ וּדְבָרִים שֶׁאָמְרָה.
קָרְאוּ לָהּ סְתָו
וְלֹא הָיָה בֵּינָהּ לְבֵין הַסְּתָו דָּבָר
זוּלַת טִפַּת הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן
בִּקְצֶה שְׂפָתֶיהָ.
וּלְאִישׁ לֹא הָיָה אִכְפַּת.
