בשנת 1954, סיימנו את בית-הספר העממי והתפזרנו בבתי-ספר עיוניים ומקצועיים. כל רגע פנוי בילינו בסניף של "הנוער העובד.” נהגנו לברוח לשם מהלימודים המשעממים בבית-הספר. בתנועה התעצבה אישיותנו. שם התגבשו חיינו האמיתיים. התבגרנו ופרחנו. בית-הספר היה בבחינת חינוך חובה והתנועה זכות גדולה.
החינוך המכונן לחברות, מורשת חינוך לערכים: אהבת אדם, כיבוד הזולת, עזרה הדדית, נאמנות, צניעות, יושר, אהבת העבודה וחשיבות השלום. הרחבנו את השכלתנו, למדנו פרקים בהיסטוריה של ארץ-ישראל, למדנו על הסופרים ועל המשוררים העבריים, על הציונות, על תנועות העבודה, ועל מהותה של הדמוקרטיה. לפעולות בתנועה היה תוכן חינוכי-מורשתי.
בגיל 15 בן ואני נפגשנו לראשונה ב"נוער העובד.” התאהבנו. גילויי אהבה ראשונה, שטבעו חותם על עתידנו.
בן היה החתיך של הקבוצה, גבה-קומה, עיניים תכולות, בלורית בלונדינית מתנפנפת, הצטיין בספורט, ניחן בחוש הומור וחן רב, בוגר בנפשו וידע להקסים את הבנות.
בן לא היה צריך "לבקש את ידי" באמצעות פתק בידי שליח כמקובל. תשובתי החיובית קיבלה ביטויה בשתיקתי ובהליכתי שבי אחריו. רגשותיי נכנעו לרגשותיו.
היינו שלושה זוגות חברים. מאי וחי, נעמה ושלומי, בן ואני. בילינו תמיד יחד. שמרנו סודות ותכננו את העתיד. שניים מבין הזוגות האלו הגשימו את חלום הילדות והתחתנו. בן ואני נפרדנו. פרידה פיזית, אך לא רגשית.
כל שבוע חיכינו למוצ"ש, למפגש בסניף. הפעולה החלה בשירה. ישבנו בצוותא במשך שעות, ושרנו את שירי תנועת-הנוער. שירים ש"עשו עלייה" מרוסיה והפכו לנכס צאן ברזל בזמר העברי. את השירים של המלחינים הישראלים למדנו בשעורי הזמרה, שהמורה לזמרה גרומר הצליח להשניא אותם עלינו.
פנקס השירים היה לנו כמו תנ"ך לזמרה.
בן ואני ישבנו על ספסל העץ, נשענים זו על זה, צמודים, וחשים זרמים של אהבה בוורידים.
אחרי כל פעולה במוצ"ש חנינו חניית ביניים בדוכן הפלאפל של מוריס, שם התאספנו לפטפוט אחרון לסיום הערב בשעה הנושקת לחצות.
בחרנו ללכת ברחובות חשוכים שהאריכו את הדרך. לנגוס במעט רומנטיקה. הרגשנו חופשיים לחטוא באהבה: חיבוק ונשיקה על הלחי. "אינטימיות" אסורה לפי נורמות התקופה. פסענו בשבילי אהבה בתקווה שלא ניחשף. אך ערב אחד ברגע אינטימי כזה צצו להם הוריה של מאי. כמו שני מרגלים הגיעו משום מקום ותפסו אותנו בשעת "מעשה.”
קפאנו על מקומנו. ניסינו למלמל "שלום" כלשהו, אך המלים קפאו על לשוננו ולא יצא מהפה. הם המשיכו נסערים לביתם, ומאותו יום אסרו על מאי להתחבר אל "זוג הפושטקים", ניבה ובן, לבל יוציאוה לתרבות רעה. הם לא שיערו לעצמם שמאי, בתם החסודה, איבדה כבר את בתוליה בחדרו של חי, שהיה ממוקם בחצר בית הוריו. אין מקום פרטי טוב יותר לאהבה מאשר מחסן כלים בחצר.
אחר חצות הגענו הביתה. חלצתי את נעלי, ועליתי יחפה במדרגות לביתי שבקומה השנייה.
בעיניים עצומות נפרדתי פרידה אחרונה מבן ליד דלת הבית, כשלפתע נראתה דמותו הסמכותית של אבא לבוש פיג'מה ופניו זועפות. לאחר דקת דומיה פנה לבן: "זו הפעם האחרונה, שאתה מחזיר את ניבה בשעה כה מאוחרת, אמר לו בטון חמור, אחרת לא תפגוש אותה יותר.”
עמדנו נבוכים, ומעל החולצה הורגשו דפיקות לבי המואצות. נרגעתי, רק כשאבא הציע לבן טרמפ לביתו, שנמצא בקצה השני של העיר. אבא חיבב את בן, ואמא אהבה אותו במיוחד.
בנסיעה המשותפת קיבלנו "סידרת חינוך", אבא הבהיר לבן, כגבר אל גבר, כיצד לשמור על ניבה שלא תיפגע. בן שהעריץ את אבא, לא שכח כל חייו את שיח הגברים הזה.
מאותו ערב היה מגיע לסניף רק עם אופניו, כדי שתהיה לו שליטה במצב.
)מתוך: שבילים, גיליון 3)