המכחול מתקרב בזהירות וביראת כבוד ובחרדת קודש אל המקום, שבו זוהר השמים נולד כל יום מחדש. עם נגיעות קרני השמש המתעוררת טובל הוא בים ומתערבב ויוצר ענן קסום, עולה ומצייר את קו הרקיע. כבמעשה אהבה בין שמי הליל החשוכים למימי הים, המחכים לבואם, בראשית דרכו הזוהר מעט מבויש ומסתתר מהעין ואט-אט עולה ומתחזק וכפרי בשל מעניק מיופיו.
בשעת בוקר זו הגלים הנוגעים בחול עוטים טורקיז ססגוני ועליז, בקצותיו פתיתי קצף לבנים, צוחקים ומלטפים ליטוף מהיר ולא תובעני את חלוקי הנחל, שפוזרו ביד נעלמה על החוף. הצדף הזקן שנזרק אל החוף, וזמן רב לא ידע את קרירות המים, נשאב אף הוא אל מערבולת החושים הסובבת אותו מכל עבר וצוהל, כמי ששעתו היפה עודנה פרוסה לפניו.
במקום בו הקצף הולך ונמוג והחול לח תמיד, סודות אינם שוכנים כלל, האמת חשופה כולה ואין מה להסתיר. המכחול נע בקלילות ומפזר סביבו חיוכים ורק אל זווית הפה מתגנב פתאום החשש והרצון לשקוע בהוויה ולעצור כאן. לו אפשר היה לעצום את העיניים ורק להקשיב. לו היה מסתיים כאן הים, המכחול היה חג במחול סביב הפתיתים הלבנים ולא היה נמשך לסודות, החבויים אי שם, ואולי גם כאן, ובכל מקום בו אין מצפים להם כלל. המבט מתרחק ועוזב את החוף.
לפתע מעטה הטורקיז נסוג מפני הכחול העז, ששולט עתה ומכסה את פתיתי הקצף התמימים, ומאפיר ומעכיר והופך לשחור האין סופי, שחור המעפיל ומאפיל על כולם.
זו שעתו של המכחול הארוך לגעת במים ולחדור לסגור ליבם ולהתחבב על נפשם. החששות שהלב ניבא והסתתרו בין החיוכים מתגלים כזרמים חזקים וכמערבולות המתלכדות יחדיו ושואבות אליהן את כל הנקרא על דרכן, את התמימות ואת הציפיות, שלווה מדומה, הכחשות מרובות ולא מותירות אלא מעגלים קטנים שאת סופם אין רואים.
משיכות המכחול מתמזגות בתכול המים העמוקים כמבקשות לגעת ברוח ולהכיל את הסודות הכמוסים.
הרוח מתחזקת ומשיכות המכחול ממהרות עכשיו, כמנסות להדביק את קצב הגלים, ואלה רודפים את אלה ומנסים להשיג, לשווא. רחש הגלים הולך ומתגבר וצובר עוצמה מאיימת עד שגם היא פורקת עול ונסוגה אל מצולות הים, שוקעת ונרדמת.
ברגעים שכאלה אין בודד בעולם מצייר הניצב על החוף. מכחולו רועד בידו, ונפשו עדיין כלואה בגופו, הציור נראה מושלם, ולא היה בו כל טעם. באחת הים שינה גוונים ושוב חשף מסתורין.
כמו שאין בודד מסופר היושב בחדרו, ואף הוא תר אחר סוד שטרם פוענח עד תומו, סוד משיכת היגון אל מצולות הים, יגון שברגע אחד ייקטע כאן. ויודע שכליו דלים, כי טרם הומצאו המילים. הסוד טמון במחשבות שאנו חולמים, מחשבות שלא זקוקות למילים ונעלמות עם שחר בלי להותיר רמזים.
ואין בודד ממלחין ששומע צלילים אחרים. הוא מקשיב לגלי הים וכותב תווים ראשונים, קלילים כצעדי ילדים ודומים להפליא לצחוקם, ועדיין אינו יודע להיכן יובילם גורלם.
והים? הוא יודע למשוך ולגעת ולנחם, להסעיר ולהיות אדיש, ואין לו עניין ביוצרים שנוטלים את יופיו ומעתיקים למקום לא לו. ברב תמימותם מנסים הם לכלוא את סודות החיים בתמונה תלויה על הקיר וספר כבד על מדף ומחברת עמוסה בתווים. לשווא מנסים הם ללכוד את שינויי הגוונים ולרדוף אחר הגלים, המתנפצים, המלטפים והפוצעים.
הים סודותיו לא חשף, לעצמו הוא עולם ומלואו, ודי לו בכך.
ואיך פתאום הגלים שיבשו את מקצב הפרוזה ופיזרו סביב חרוזים…
(מתוך: שבילים, גיליון 6)