נשים בתולדות אזור מודיעין
פרופ' ב"ז קדר
לאחרונה סיימתי לכתוב מאמר על תולדות אזור מודיעין מימי קדם ועד לראשית שנות התשעים של המאה העשרים; המאמר מיועד לספר על תכנונה והקמתה של העיר מודיעין, העומד להתפרסם בהוצאת יד יצחק בן-צבי. אף שמותר להניח שמספר הנשים שחיו באזור מודיעין לאורך הדורות השתווה למספר הגברים ואפשר שגם עלה עליו, מצאתי רק עדויות מעטות על נשים. אין בכך להפתיע, כמובן: מיעוט ההתייחסות לנשים במקורות ההיסטוריים הוא מן המפורסמות, ורק בעשרות השנים האחרונות החלו היסטוריוניות והיסטוריונים לחתור לכתיבתה של היסטוריה אשר, למרות חוסר האיזון במקורות, תתמקד בנשים ופועלן.
ואלה הנשים שהתוודעתי אליהן תוך כדי עיון בתולדות אזורנו:
א. אמו של שמעון החשמונאי
שמעון החשמונאי חידש את עצמאותה של יהודה בשנת 142 לפני הספירה ושלט עליה עד שנת 135. מחבר ספר מקבים א', המקור החשוב ביותר על מאבקם של החשמונאים ביוונים הסֶלֶווקים, מספר, ששמעון הקים על קבר בני משפחתו במודיעין "שבע פירמידות, אחת לפני אחת, לאביו ולאמו ולארבעת אחיו." האב הוא כמובן מתתיהו בן יוחנן בן שמעון ממשפחת חשמונאי, שבשנת 167 לפני הספירה פתח במודיעין במרד נגד המלך הסֶלֶווקי אנטיוכוס הרביעי אֶפּיפאנֶס, ועמד בראשו במשך כשנה; ארבעת האחים הם יהודה המקבי, שהנהיג את המורדים עד שנפל בקרב אלעשה בשנת 161; אלעזר, שנפל באחד הקרבות המוקדמים של יהודה אחיו; יונתן, שהמשיך את מפעלו של יהודה והרחיב את גבולות הארץ עד שנרצח בשנת 143 על ידי שר הצבא היווני טרפון; ויוחנן, שבני שבט בני-יעמרי הרגוהו בעבר הירדן זמן-מה אחרי שיונתן אחיו היה למנהיג בית חשמונאי. הפירמידה השביעית נועדה לציין את שמעון עצמו, שחתנו תלמי בן חבוב רצח אותו בשנת 135.
הפירמידה השניה נבנתה לזכר אמו של שמעון, היא אשת מתתיהו שהצית את אש המרד, ואם חמשת בניהם שנפלו זה אחר זה בחרב. אבל בעוד מחבר ספר מקבים א' נוקב בשמות הבנים ומספר על מעשיהם, אין הוא מוצא לנחוץ לציין את שם אמם. כל שאנו יודעים הוא ששמעון ראה לנכון להנציח את זכרה באותה צורה עצמה בה הנציח את זכר אביו מתתיהו, את זכר אחיו יהודה, אלעזר, יונתן ויוחנן, ואת זכרו שלו-עצמו, כלומר על ידי כך שהקים במודיעין פירמידה מוקפת עמודים גדולים ומגולפים. בזכות מעשהו זה של שמעון היא נזכרת בכתובים, אף כי ללא ציון שמה.
שבע הפירמידות ששמעון בנה במודיעין טרם נתגלו, גם מודיעין של ימי החשמונאים עדיין לא זוהתה בוודאות — ייתכן שמחקר ארכיאולוגי יפתור חידות אלה בעתיד. אבל גורלה של אם שמעון החשמונאי יישאר ככל הנראה עלום לתמיד. לא נותר לנו אלא לתהות היכן היא הייתה כאשר מתתיהו בעלה סירב לזבוח על הבמה ששליחי אנטיוכוס הקימו במודיעין, ווהרס אותה. האם היא הצטרפה לבעלה ובניה, כשאלה הסתתרו במערות ההרים כדי לפשוט משם על יוונים ומתיוונים? האם האריכה ימים אחרי מותו של מתתיהו? האם זכתה לשמוח בנצחונות בנה יהודה? האם עוד הייתה בחיים, כאשר בנה אלעזר תקע חרב בבטנו של פיל-מלחמה יווני ונמעך תחתיו, וכאשר יהודה נפל בקרב אלעשה?
את התשובות על שאלות אלה נמצא רק במחוזות הדמיון. אבל המחקר הארכיאולוגי יש בו כדי ללמד על כלי החרס שאמו של שמעון השתמשה מן הסתם בשכמותם. בכפר כמו מודיעין, שנמצא בשולי ההר המרכזי, היו כלי החרס המקומיים נפוצים הרבה יותר מכלים שיובאו מן העולם היווני. בגזר הסמוכה למודיעין – ששמעון החשמונאי כבש אותה, גירש את תושביה הפגאנים והושיב בה יהודים – נערכו חפירות נרחבות, ואלה חשפו כלי חרס רבים מן התקופה בה חייתה אמו של שמעון, כלומר סביב אמצע המאה השנייה לפני הספירה. הנה כמה מבין כלים אלה.
איור 1: כלי חרס (סירי בישול) מן המאה השנייה לפני הספירה שנמצאו בגזר. קנה המידה 1:5
המקור: Seymour Gitin, Gezer III. A Ceramic Typology of the Late Iron II, Persian, and Hellenistic Periods at Tell Gezer (Jerusalem, 1990)
ב. סֹופרֹונִיָה
בתקופה הביזנטית (395 עד 638 לספירה) היה האזור לנוצרי, כפי שמעידים שרידי הכנסיות הרבות שנתגלו בו והפריטים הארכיאולוגיים הרבים, שתועדו מן המחצית השניה של המאה התשע-עשרה ואילך. אחד מפריטים אלה הוא אגן טבילה שהארכיאולוג הצרפתי שארל קלירמון-גאנו (Clermont-Ganneau) גילה בשנת 1874 בחורבת אל-כֶּלְחְ' (מצפון-מזרח למתחם ליגד בן זמננו). האגן, 90 ס"מ גובהו, עשוי מגליל אבן מלוטשת למשעי. הגליל חלול באופן היוצר צורת צלב, בתחתיתו פתח ליציאת המים, ועל חלקו העליון חרותה כתובת שצלב בראשיתה (איור 2).
איור 2: אגן טבילה נושא כתובת יוונית בחורבת כלח'
המקור: Charles Clermont-Ganneau, Archaeological Researches in Palestine during the Years 1873-1874, vol. 2, trans. John McFarlane (London, 1896), p. 357.
קלירמון-גאנו ניסה לפענח את הכתובת כך: לישועת סֹופרֹונִיָה, ו[?]למנוחת[?] בָּרכָה …..שלי[?] והציע שלפנינו אישה בשם סֹופרֹונִיָה, אשר מקדישה את האגן למען ישועת נשמתה ולמען מנוחתו של אדם בשם בָּרכָה (או בָּרִיכָה), שאולי היה בנה או בעלה. שמה של סופרוניה הינו יווני, ואילו בָּרכָה (או בָּרִיכָה) הוא שם בעל צליל שמי מובהק. לפנינו אפוא אישה ואיש, ששמותיהם מעידים על עירוב השפעות יווניות ושמיות באוצר השמות המקומי.
לא ידוע מה עלה בגורלו של אגן הטבילה.
ג. רוקסלאנה, אשת הסולטאן העות'מאני סולימאן המפואר
רוֹקְסֶלָאנָה, נערה אוקראינית שנולדה בתחילת המאה השש-עשרה, נפלה בשבי התתרים, הייתה לשפחה ונמכרה באיסטנבול להרמונו של סולימאן המפואר, הסולטאן העות'מאני ששלט בשנים 1520 – 1566. חיש מהר היא הצליחה להקסימו, הייתה לפילגשו המועדפת, וילדה לו חמישה ילדים (איור 3). מאוחר יותר שחרר אותה סולימאן מעבדותה ונשאה לאישה כחוק. רוקסלאנה נודעה בשם חָ'אצֶכּי ח'ורם סולטאן (Khāsseki Khurrem Sultān), כאשר המילה 'ח'ורם' (העליזה) באה להעיד על אישיותה. היא השפיעה על ענייני מדינה, ובתככיה הצליחה להבטיח, שבנה סלים ישלוט באימפריה אחרי מות אביו. היא גם הקימה שורה של מוסדות ציבור: מסגדים באיסטנבול ובאֶדירנֶה הנושאים את שמה, שתי מדרסות, בית חולים לנשים, שני בתי מרחץ ובית תמחוי לעניים באיסטנבול וכן בית תמחוי נוסף במכה. בירושלים היא הקימה בשנת 1552 מערך מבנים גדול, שנשא את שמה וכלל מסגד, דירות למבקרים מוסלמים, שבאו להסתופף ליד המקומות הקדושים, בית תמחוי, מאפיה, מרתף, מחסנים, בתי שימוש, ח'אן ואורווה. שש שנים אחר-כך, בשנת 1558, מתה רוקסלאנה ונקברה במבנה מפואר בחצר מסגד סולימאניה שבאיסטנבול; שמונה שנים אחר כך נקבר הסולטאן סולימאן במבנה סמוך (איור 4).
איור 4: תצלום משנת 1853 של המבנה על קברה של רוקסלאנה (משמאל) ושל המבנה על קברו של סולימאן המפואר (מימין)
המקור: Bahattin Öztuncay, The Photographers of Constantinople. Pioneers, Studios and Artists from 19th Century Istanbul, 2 vols. (Istanbul, 2003), 2:577.
מה לנערת ההרמון, שהייתה לאשת הסולטאן ולאזור מודיעין? ובכן, בהקימה ב-1552 את מערך המבנים הירושלמי, קבעה חָ'אצֶכּי ח'ורם סולטאן, שאחזקתו תמומן מן ההכנסות שתגענה משורה ארוכה של נכסים. בין אלה היו חמישה כפרים ששטחיהם נמצאים היום בתחומה המוניציפאלי של מודיעין: אל-חָ'רובּה (מצפון לתחנת הרכבת פאתי מודיעין), אל-כָּנֵיסה (חיום חורבת נכס, ממערב למרכז עינב=ישפרו סנטר), בּיר מָעִין (היום רעות), עִנָּאבּה (היום חורבת בית-ענבה, סמוך למחלף ענבה) ובית שַנָּא (היום חורבת בית שנה, מצפון לשעלבים).
ד. סִת מָנָאעָה (הגבירה נועה?)
בשנת 1874, תוך כדי מסעו באזורנו, הגיע הארכיאולוג הצרפתי קלירמון-גאנו לביר מעין, ושמע שם, שמסגדו של הכפר מוקדש לזכר נֶבִּי מָעִין, בנו של יעקב אבינו, אשר ייסד את הכפר ונקבר במערה בתוך המסגד; על פי הדמיון בין השמות זיהה קלירמון-גאנו את מָעִין עם בנימין בן יעקב. כשנֶבִּי מָעִין הלך לעולמו, באו חמש אחיותיו מגשר בנות-יעקב שמצפון לכינרת כדי להשתתף בהלווייתו, אבל כולן מתו זמן קצר לפני הגיען לכפר ונקברו בסמוך לו, במקומות בהן יצאו נשמותיהן. כל חמש בנות יעקב נחשבו נשים קדושות והכפריים כינו כל אחת "סִתְנָא", כלומר "גברתנו". סִת חנאנה נקברה בסמוך לנֶבִּי מָעִין, אבל כוח מסתורי הרס את כל המבנים שניסו להעמיד על קברה, ועל כן צוין מקומו רק על ידי עצים. סִת זַהְרָה נקברה מעט מצפון לביר מעין, והמבנה על קברה עוד עמד על מקומו בשנת 1968 (איור 5). סִת מָנָאעָה נקברה מצפון-מזרח לכפר; המבנה על קברה, שרשות העתיקות שימרה אותו לאחרונה, ניצב מעט מעל לדרך יאיר פרג, בין שדרות עמק החולה לרעות (איורים 6 -8). סִת חוריה נקברה בכפר לוט, ליד כפר רות של ימינו, וסִת פרחה – מצפון לכפר אל-בורג', שעמד על גבעת התיתורה.
איור 5 : סִת זַהְרָה בתצלום משנת 1968
מקור: רשות העתיקות
קלירמון-גאנו הציע את ההשערה, שחמש בנות יעקב של האגדה הערבית הן גלגול של חמש בנות צלפחד, המוזכרות בספר במדבר כ"ו:33, כ"ז:1, ל"ו:10 – 11 ובספר יהושע י"ז,3, ותמך את השערתו בשורה של נימוקים, בהם הדמיון בין שמה של אחת מבנות צלפחד במקרא, נועה, לשמה של אחת מבנות יעקב באגדה הערבית, מָנָאעָה.
אם קלירמון-גאנו צדק, הרי שכל ה'נועות' החיות במכבים, רעות ומודיעין יכולות לראות בסִת מָנָאעָה את אימן הקדמונית.
ה. זיוה הלוי (ארבל) בבַּרפילִיָא
זיוה הלוי, שנולדה באֶדירנֶה שבחלקה האירופי של טורקיה, עלתה ארצה בגפה בשנת 1943 עם עליית הנוער והיא בת 16. היא צורפה לקבוצת נוער שהתארגנה בקיבוץ גבעת-חיים, ותוך זמן לא-רב הייתה לדוברתו. בשנת 1945 התנדבה הקבוצה לפלמ"ח, וזיוה התבלטה חיש מהר באימונים, סיימה קורס מדריכי ספורט וקורס מכ"ים, ובאוגוסט 1947 נשלחה לקורס מפקדי מחלקות, בו הייתה חניכה יחידה לצד 135 חניכים, בהם מי שיהיו לימים מפקדים בכירים בצה"ל, כמו ישראל טל ואברהם אדן (ברן). בתום הקורס פיקדה זיוה על מחלקה בקיבוץ חולתה, ובינואר 1948 נשלחה לקורס קציני קשר. עם סיומו היא הקימה, במושבה קדימה בשרון, בסיס להדרכת קשרים קרביים של יחידות הפלמ"ח. באפריל 1948 היא הייתה לקצינת הקשר של הגדוד השלישי של הפלמ"ח, והשתתפה בהשתלטות על משטרת ראש פינה, בכיבוש צפת, בפשיטה באזור גשר בנות יעקב, בקרב לטרון השלישי, בהיערכות מול האוניה "אלטלנה", ב"מבצע דני" ובקרבות הנגב.
ביולי 1948, אחרי כיבוש לוד ב"מבצע דני", התמקם מטה הגדוד השלישי למרגלות הכפר בַּרפילִיָא (שנמצא ממערב לשכונת אבני-חן/קייזר של היום). בזכרונותיה תיארה אותו זיוה כך:
"ברפיליא היה כפר יפה מהאחרים: גדרות אבן, שיחי צבר, עצים, ירק. ובירכתי הכפר בור עמוק עם מים נהדרים, קרים וצלולים. וזה היה הבור שסיפק לנו מי שתייה. את כד החרס עם הפייה השבורה, שהיה קשור לחבל, היינו מורידים לבאר, שואבים ושותים ממנו מים. הרוב ידעו לשתות מהכד מבלי לקרב את הפייה לפה, אני לא ידעתי. הייתי מצמידה את הפייה לפה ושותה."
יום אחד צילם אותה הצלם הצבאי בוריס כרמי, ללא ידיעתה, כשהיא שואבת מים מן הבאר ושותה מן הכד (איורים 9 -10).
איור 9: זיוה שואבת מים מן הבאר בברפיליא
מקור: זיוה ארבל, הנערה עם האקדח.
סיפור חיי (תל אביב, 1999), עמ' 78.
התצלום השני פורסם ב-29 ביולי 1948 בעיתון "במחנה", מלווה בכיתוב: "מי מקנא בכד?" אברהם חלפי ראה את התצלום, כתב בהשראתו את השיר "הכד" שפזמונו החוזר הוא: "הוי, חבל, חבל, חבל / שגם אני אינני כד," ומרדכי זעירא הלחינו. הכד של ברפיליא היה במהרה בפי כל.
(מתוך: שבילים, גיליון 5, עמ' 34)
באתי במעמקי מים הוא ספר הביכורים של המשוררת הצעירה תמי לדרמן ירבלום ארבל ומפתיע בלשונו הציורית העשירה.
ספר השירים להעיר את האנזימים מאת רחלי אברהם-איתן (שירים. שבילי אור, קיץ 2011) כולל בתוכו שירי פרידה ואהבה על רקע העיר מודיעין הצומחת. על כריכת הספר מופיע תצלום מקרוסקופי של המדען, פרופ' רוני אלוני, שנתן השראה לרבים משירי הספר. מה שהתחיל כ"נבט" כשם השיר הכלול בספר, פרח וצמח לממדים של אהבה שהולידה את הספר כולו. "השיר הראשון בספר 'הכרמל במרכבות אש ורוח תכון' מזנק בהתעוררות של להבה בוערת. שיר אקספרסיוניסטי מובהק, בשורות ארוכות ברצף זורם, בלתי מופרע, במקצב חופשי, בדימויים מפליגים. רקיעים בוערים, מסך לוהט, להבות בלהט אינסופי, ההר נשבר… עוצמתו של השיר באה מן הרצף המאחד ומן ההתהפכות. לרשמים החזותיים והשמיעתיים שהוא מתברך בהם, נלוות המשמעויות המעשירות את כל חלקיו. ההתייצבות מול משמעות החיים…" (פרופ' הלל ברזל, מתוך הפרולוג לספר).
