ד"ר צילה הרשקו, עמיתת מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א) למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן, חוקרת יחסי ישראל וצרפת; מדיניות צרפת במזרח התיכון; השואה והרזיסטנס היהודי בצרפת; זיכרון השואה והרזיסטנס היהודי; יחסי ישראל והאיחוד האירופי; מדיניות האיחוד האירופי במזרח התיכון; פרשיות ריגול. להלן חלק מהפרסומים: *בין פאריס לירושלים , צרפת הציונות והקמת מדינת ישראל, 1949-1945 (עם הקדמה של שמעון פרס) * ההולכים בחושך יראו אור, הרזיסטנס היהודי בצרפת, שואה ותקומה, 1949-1940. *מדיניות צרפת כלפי הסכסוך הישראלי-פלשתינאי בתקופת האינטיפדה השנייה, 2005-2000 *צרפת והמשבר בלבנון: קיץ 2006- קיץ 2008. פרסומים נוספים ניתן לראות בויקיפדיה: http://en.wikipedia.org/wiki/Tsilla_Hershco
הרשקו צילה
רשל שייגאם – לוחמת הרזיסטס היהודי בצרפת
באפריל 2002, באחד החודשים הקשים של ימי האינתיפאדה השנייה הופיעה בעיתון צרפתי תצלום של הפגנה המונית של יהודי צרפת, אשר מחו על האלימות האנטישמית הגואה ועל יחסה החד צדדי של צרפת כלפי ישראל. בקרב קהל המפגינים ניתן היה להבחין בברור בפניה של ידידתי רשל. כאשר נפגשנו מספר חודשים מאוחר יותר, ציינתי בהערכה ובהתפעלות את המעורבות הפוליטית שלה. ידידתי רשל חייכה אלי והסבירה: במשך כל חיי הייתי פעילה בענייני ציבור. האם עתה בגילי המתקדם אתחיל לשבת בבית ולרקום מפות?
רשל שייגאם, בת 92, אשה יפה: עינים כחולות קורנות, פנים חלקות, המסתירות את גילה המתקדם ואנרגיה שופעת פעילות, ילידת סנט פטרסבורג (פברואר 1917), הגיעה לפריז עם משפחתה בשנות העשרים והשתלבה בחברה ובתרבות הצרפתית. בעת מלחמת העולם השנייה לחמה נגד הנאצים ונגד משטר וישי במסגרת הרזיסטנס (תנועת התנגדות) היהודי בצרפת. רשל היתה חברה בארגון ה"הגנה" והשתתפה בפעילות החשאית של העלייה הבלתי לגאלית, שהתנהלה על אדמת צרפת לאחר המלחמה. זמן לא רב לאחר הקמת מדינת ישראל עלתה לארץ והתגוררה בבאר-שבע. מסיבה זו או אחרת בני הזוג חזרו לצרפת, ורשל הנמרצת המשיכה בפריז בפעילותה הציבורית, בין השאר כעיתונאית וכיו"ר ארגון ותיקי הרזיסטנס היהודי בצרפת.
התוודעתי לרשל ב-1990 במהלך שהות דיפלומטית בפריז, עת כתבתי את המחקר של ספרי על הרזיסטנס היהודי בצרפת. רשל סיפרה על הנסיבות הדרמטיות, שהובילו אותה להצטרף לרזיסטנס היהודי. בסוף אוגוסט 1942, בשיאם של גלי המעצרים ההמוניים, שיזמו הנאצים ובני בריתם הצרפתים, נעצרה בפריז ונלקחה למטה של המשטרה. משם היתה אמורה להישלח לכלא הנשים של לה פטיט רוקט ואחר-כך לדרנסי – המחנה הידוע לשמצה, ממנו נשלחו יהודי צרפת אל מחנות המוות במזרח אירופה. במהלך הלילה התלבטה מה לעשות: "הייתי אז חזקה מוסרית ונפשית, אם כי חלשה מבחינה פיזית בשל המעצר. התלבטתי, האם עלי ללכת עם כולם למחנה המעצר ולהגיש שם עזרה או לנסות לברוח? החלטתי לברוח. במרחק של כמטר וחצי מהחלון היה גרם מדרגות. קפצתי מהחלון, והצלחתי לאחוז בו. ידעתי, או שאצליח, או שאפול לחצר מהקומה הרביעית ואיהרג. אך לא רציתי לתת להיטלר את הניצחון, ולו הקטן הזה, של הצלחתו לתפוס אותי.”
לאחר בריחתה עברה רשל לדרום צרפת, הצטרפה לארגון ה"צבא היהודי" ולקחה חלק בפעילות המחתרתית של הארגון בניצה ואחר בפריז. יחד עם רשל היתה גם אחותה הצעירה ממנה נלי. הלא היא מאדאם ווילר (שייגאם לשעבר), העובדת הנאמנה במשלחת משרד הביטחון בפריז.
רשל, נלי וחברים רבים, חשפו את הסיפור ההירואי של הרזיסטנס היהודי בצרפת. מסתבר, שהגרעין הראשון של ה"צבא היהודי"– א.ז'י" נוצר בטולוז שבדרום צרפת כבר ביוני 1940, על-ידי אברהם ואויג'ני פולונסקי ודוד ואריאן קנוט. היה זה ארגון, ששם לעצמו למטרה לא רק את המאבק נגד הנאצים, אלא את הקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל לאחר המלחמה.
ב – 1943 הארגון הגיע להסכם עם ההסתדרות הציונית, שהבטיח לו תקציבים לפעולותיו. בעקבות ההסכם, הא.ז’י. הופקד על פעילות העברת הכספים משוויץ וחלוקתם ברחבי צרפת לפי צרכי ההצלה והמאבק הצבאי. הא.ז’י. הרחיב את חוג חבריו ופעילותו באמצעות הסכמים לשיתוף פעולה עם ארגונים נוספים כגון: תנועת הצופים היהודים E.I.F.)) תנועת הנוער הציונית M.J.S.)) ושינה את שמו ל"אירגון יהודי למאבק" (Organisation Juive de Combat- OJC).
במהלך המלחמה רשל וחבריה בארגון הרזיסטנס היהודי עסקו בפעולות הצלה: הנפקת תעודות מזוייפות, עזרה לעצורים במחנות בדרום צרפת והברחה של ילדים, נוער ומבוגרים לשוויץ ולספרד. כמו-כן עסק הא.ז’י. בפעילות צבאית. לשם כך הוקמו קבוצות לוחמות בערים שונות בצרפת: טולוז, ליון, גרנובל, ניצה ופריז, וקבוצות "מאקי" מחוץ לערים בעיקר באזור הטארן וההר השחור שבדרום צרפת. אנשי הארגון, שהועברו דרך הפירנאים לספרד, הצטרפו לצבאות בנות הברית, ואנשי הפלוגות הלוחמות הצטרפו לקרבות השחרור, ורבים אף המשיכו להילחם עד סיום המלחמה בנאצים במאי 1945. גם רשל ונלי לקחו חלק בקרבות לשחרור פריז באוגוסט 1944.
בתום המלחמה הא.ז’י. לא הסתפק בהשתתפות במשימה הקשה של שיקום הקהילה היהודית בצרפת, שכללה בין היתר את קליטת ניצולי המחנות ודאגה לילדים שהוחבאו בתקופת המלחמה, אלא אנשיו התמסרו לפעילות המחתרתית הציונית.
באביב 1945, לאחר פגישה בין דוד בן גוריון ופולונסקי, הא.ז’י. החליט להעמיד את עצמו לרשות ה"הגנה", ובאפריל 1946 נחתם הסכם פורמאלי של שיתוף פעולה. בהתאם להסכם, פולונסקי מונה למפקד ההגנה בצרפת ובצפון אפריקה, ואנשיו התחייבו לפעול תחת פיקוד ה"הגנה.”
פעילותו של הא.ז’י. בתקופת המלחמה היוותה את התשתית לפעילותם של השליחים מארץ-ישראל שהגיעו לצרפת החל מ- 1945. אנשי הא.ז'י. קיבלו את פניהם של השליחים, העמידו לרשותם משרדים ונטלו חלק חשוב בארגון העלייה החשאית, שיצאה מנמלי צרפת. הם עזרו בהנפקת ויזות מזויפות לארצות יעד שונות, בהעברת שיירות פליטים לצרפת, וכמו-כן העמידו לרשות הפליטים בתים וטירות. הארגון סייע בהקמת רשת אלחוט, ברכש של נשק, וביצירת קשרים בין השליחים הארץ-ישראלים לבין הממשל הצרפתי והשתתף בהקמת מחנות המעבר והאימונים של ה"הגנה" בדרום
צרפת. רבים מחברי הא.ז'י. עלו לארץ והשתתפו במלחמת השחרור.
גם רשל שייגאם עסקה בהעברת שיירות של פליטים לצרפת. באחד המקרים, כנראה ב- 1946, סיפרה, יצאה לצרפת עם פליטים ממחנות הניצולים בגרמניה ובמזרח אירופה. יחד עימה היה יואל פלגי, מבכירי השליחים של ההגנה. בגבול עצר אותם שומר צרפתי, אשר דרש לערוך ביקורת קפדנית של שמות הפליטים. רשל הסבירה לשומר הגבול, שהבדיקה עלולה להימשך כל הלילה, מבלי שהוא יצליח לסיים אותה. כך, היא שכנעה אותו, שעדיף לבצע הביקורת במשרדו החמים, תוך שתיית בקבוק יין מעולה, אותו היא טרחה להכין מבעוד מועד. סיפורה של רשל ממחיש את חשיבות תרומתם של חברי הא.ז'י. שבזכות היותם בני המקום ושליטתם בשפה ובמנטאליות המקומית הם הצליחו להתגבר על קשיים רבים.
רשל נתבקשה על-ידי ה"הגנה" לעלות כעיתונאית על ספינת המעפילים "אולואה" – "חיים ארלוזורוב", שהגיעה בינואר 1947 לחופי הארץ, ושנוסעיה גורשו לקפריסין. רשל התחזתה לפליטה. היחיד, שידע את זהותה האמיתית, היה אריה (לובה) אליאב, מפקד האולואה. הוא סיפר, שצירופה של רשל לאוניית המעפילים היתה במסגרת המאבק של ההנהגה הציונית כדי לעורר את דעת הקהל העולמית נגד בריטניה ומעשי האכזריות שלה כלפי המעפילים. רשל, שהיתה בעלת דרכון צרפתי ובעלת תעודה של עיתונאית, חשפה את זהותה במחנה המעצר בקפריסין ודרשה ממפקד המחנה שיחזירו אותה לחיפה. כאשר מפקד המחנה שאל, כיצד היא הגיעה לאוניית המעפילים, היא ענתה, שהיא נקלעה לאוניה בטעות כתוצאה מהכוונה לא נכונה בנמל בצרפת. במבט לאחור, רשל הודתה, שמפקד המחנה ידע שהיא שיקרה, וכי היא עצמה ידעה, שהוא יודע זאת. יחד עם זאת האנגלים מיהרו לשחרר אותה, והיא פרסמה מאמר בעיתון הצרפתי "לה טר רטרובה", שבו היא תארה את קורותיה על האוניה, תוך הוקעת אכזריותם של הבריטים. המאמר התפרסם גם בעיתון "דבר השבוע" בערב פסח 1947.
רשל ונלי היו מעורבות בפעילויות סודיות נוספות של ה"הגנה.” הן העידו, שפולונסקי ביקש מהן בסתיו 1945 להכניס מקלט אלחוט לבית שלהן ברחוב ווג'ירארד ברובע ה-15, וכי אלחוטאים ארץ ישראלים הופיעו לבית מדי פעם בפעם כדי לקלוט את השידורים. היתה זו פעילות מסוכנת, שכן שירותי הריגול הנגדי הצרפתי (ד.ס.ט.) קיימו מצוד אינטנסיבי אחר השידורים הבלתי חוקיים.
רשל עצמה היתה מעורבת יחד עם מפקדיה בהצלתם ממאסר של אלחוטאים ארץ ישראלים. בסוף קיץ 1946 קלטו שירותי הריגול הנגדי הצרפתי שידורי אלחוט בלתי מזוהים, אותם הם לא הצליחו לפענח. ב-27 בספטמבר 1946, לאחר מאמצים מרובים שרותי הריגול הנגדי הצרפתי איתרו שידור מבית הילדים של הא.ז'י. בווסיני. הקשרים, וביניהם עזריאל עינב, אלכס שור וידידיה צפריר הוסוו כמדריכים במוסד. עם פריצתם לבית, הצרפתים לכדו את המשדר ואת אנשי הצוות, שנלקחו לחקירה במטה משרד הפנים ברחוב סוסה בפאריס. האנשים שנתפסו היו בעלי תעודות מזויפות וסרבו לשתף פעולה. הצרפתים סברו, שהאנשים היו נאצים, שעמדו בקשר עם פאשיסטים איטלקים, ולכן שידרו לאיטליה. רוז'ר ויבו, ראש השירות הנגדי כתב בספרו, שאנדרה בלומל, עו"ד יהודי צרפתי, שהיה בקשר עם אנשי הא.זי. יידע אותו, שמדובר היה בחברי ארגון יהודי ציוני, שעסקו בעלייה חשאית לארץ-ישראל. ויבו העיד על עצמו,
שהוא התייחס מלכתחילה באהדה לפעילות המחתרתית הציונית, שהתנהלה על אדמת צרפת נגד הבריטים, וכי כאיש רזיסטנס לשעבר הוא חש אהדה עמוקה לניצולי השואה. גם הממונה עליו, שר הפנים אדוארד דפרה, היה חדור אהדה למאבקם של השליחים הציונים להעלות את ניצולי השואה לארצם. יחד עם זאת דפרה הבהיר, שהפעילים הציונים צריכים לנקוט באמצעי זהירות, כי ככלות הכול הם פעלו באופן בלתי חוקי על אדמתה של מדינה ריבונית.
מתן האור הירוק על-ידי השר אִפשר לוויבו, להציע עסקה של שיתוף פעולה, מבלי שיעקוף את השר הממונה עליו. ויבו דרש להעמיד לרשותו את התרגומים בצרפתית של השידורים וכן את הקוד שלהם. הוא גם הסביר, שהסוכנים שלו ימשיכו בפעולות איתור משדרים בלתי חוקיים, וחברי ה"הגנה" עלולים להיאסר גם בעתיד. לכן הוא הציע, שינקטו באמצעי זהירות רבים יותר, כדי שלא יתגלו והציע להקל את עבודתם על-ידי מתן אינפורמציה ואף על-ידי סיוע בתעודות מזויפות.
לפי המלצת בלומל, ויבו נפגש במשרדיו עם רשל שייגאם ובקש ממנה להיפגש עם הבחורים הארץ-ישראלים לשכנעם למסור את הקוד. בתחילה סרבו, אך בהמשך הם מסרו את הקוד, המבוסס על פרשיות התנ"ך, שהצרפתים לא הצליחו לפענח. רשל בישרה לעצורים על שחרורם ועל ההסכם עם הד.ס.ט. זמן קצר אחרי כן כבר היה להם קשר ישיר עם המארגנים הארץ-ישראלים, אשר עבדו מאז בתנאים שוויבו קבע להם.
קצרה היריעה מלתאר כאן את כל הפעילות הענפה והחשובה שביצעו רשל, נלי וחבריהם. אך דומה, שבקרב השליחים הארץ-ישראלים, בקרב היישוב ובספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל, הם לא קיבלו את הקרדיט המגיע להם. למעשה היחסים בין השליחים הארץ-ישראלים לבין היהודים האירופאים ניצולי השואה לא התנהלו תמיד על מי מנוחות, ולעיתים היו מלווים במתחים. שני הצדדים היו שונים זה מזה בתרבות, בשפה, בהתנסות המלחמתית, בשיטות הלחימה ובמנטאליות שלהם. השליחים הארץ-ישראלים לא הבינו את אנשי הא.ז'י. והתייחסו בחוסר סבלנות ובחוסר סובלנות לשונותם. בעיקר התייחסו השליחים בחשדנות לאנשי הא.ז'י. על שסירבו להתאים עצמם למציאות הפוליטית של הישוב בארץ-ישראל ולהזדהות כקדרים בשרות אחת המפלגות הפוליטיות הציוניות. השליחים גם שפטו בחומרה את סירובם של אנשי הא.ז'י. לנקוט עמדת תמיכה ברורה במאבקו של הישוב נגד ארגוני הפורשים. בנוסף, חברי הא.ז'י. חשו שהם ראויים ליחס של שיוויון, בעוד שהשליחים הפגינו פעמים רבות יחס של עליונות וציפו ליחסי תלות ומשמעת.
רשל, נלי וחבריהם לא פעלו כדי לקבל פרסים ועיטורים. הם טענו, שבסך הכול הם עשו את המוטל עליהם. אני גאה, על שזכיתי להכירם ומקווה, שגם רבים נוספים בישראל יכירו ויוקירו את פועלם.
*ד"ר צילה הרשקו, עמיתת מחקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן. מומחית ביחסי ישראל-צרפת. חיברה בין השאר את הספר: ההולכים בחושך יראו אור, הרזיסטנס היהודי בצרפת, שואה ותקומה: 1949-1940.
