אלעזר דליה

שעת בין ערביים, השמיים מרהיבים וענוגים בגוני סגול-וורוד רכים. אני נוסעת  בג'יפ בכביש היוצא מרעות למודיעין. שדרת עצי הצפצפה של מכבים מקבלת אותי בברכה. אני מפנה מבטי מהם לשדה החרוש שבין מכבים ורעות, המקום בו התרחשה הטרגדיה. אחרי המחסום אני מבחינה באגם-השלולית, שנאגר מהגשמים האחרונים של חודשי ראשית החרף.

אל השלולית היפה, שעמודי החשמל משתקפים בה בבהירות חדה, נחתה להקת אנפות בקר לבנות להרוות צמאונן. גווני הסגול וורוד של השקיעה ממערב, היוו רקע מושלם לצחור כנפיהן.

ישבתי בג'יפ עם בתי הצעירה הדרי. צללנו שתינו אל ההרהורים והזיכרונות לפני שעולמי התהפך עליי. הכול כאן כלל לא מובן, איך מיופי שכזה, עוצר נשימה, מרגע מושלם של הנאה מתהפך העולם וצובע את החיים בצבע טרגי כל כך.

שרשרת המחשבות הובילו אותי אל עומק שלולית החיים. הטבע יודע לצבוע הכול בסגול וורוד, אף להוסיף יופי של כתום, להוסיף לזרימה העזה בתוכי גם אנפות צחורות כנף ולבלבל אותי עד כלות, כאילו דבר לא ארע כאן.

גופי אחוז עדיין צמרמורות ורצון בלתי נשלט לאחוז בבתי ולהיאחז בה. אולי לא הייתי זוכה לרגע הזה, לבלות עם בתי בג'יפ ברקע הנוף המושלם, בדרכנו לחוג הסוסים… חלפו במוחי הרהורים.

הבחנתי שגם הדרי שקועה בהרהורים נוגים. ודאי נזכרה, איך לפני שלוש שנים, ביום שישי בבוקר של חודש נובמבר, כשהכול היה, בדיוק כמו עכשיו, רחוץ ונקי מגשמי הברכה, יצאו ם הוריה לטיסת בילוי במטוס ה"בקאי" של המשפחה, טיסה ששינתה את חייהם כליל. נזכרתי במנוע שדמם כתוצאה מתקלה צפויה, ההתנגשות האיומה בכבלי החשמל… האש שהבעירה אותנו והפילה אותנו כלפיד מגובה של 10 מטרים, בדיוק במקום, שבו ניצבת השלולית הקסומה ההדורה בצבעיה הרכים…

הדרי חייכה אלי לפתע ואמרה: "אמא! אני כל כך שמחה שאת פה אתי, וכל כך מודה לאל שהחזיר אותך ואת אבא לחיים רגילים, ששניכם שוב בבית מתפקדים ממש כרגיל ללא חרדת הנטישה שהשתלטה עליי… "

אימצתי אותה אל לבי ונזכרתי בשלבים הקריטיים בהם המתנתי למוות הגואל… בטיפול נמרץ ובאין ספור ניתוחים הנמשכים עד היום.

לא האמנתי שאזכה לשבת שוב, כך סתם ליד הדרי בתי בדרכנו השגרתית לרכיבת הסוסים האהובה ולגמוע לתוכי את כל היופי הזה של הבריאה.