בלאו אורית

גם  כאב  יכול  להתפורר  כמו ניילון  יבש
וכמותו  לפתוח לוע  ענק,  לפלוט  את  תכולתו
ולהתכלות.
לועות פעורים ראיתי שם,  בעליית הגג.
כמו ציפורים שחורות  מתות,  מאובקות
מוטלות במקום  בו  עצר  לו הזמן  מלכת.

אבא  מת. הכל חשוך. רק נר נשמה בודד בידי. אט-אט, שלב אחר שלב, אני עושה דרכי על סולם העץ הישן אל הבוידעמים האינסופיים, שבבית הורי. עומדת בקצה הסולם, שולחת יד רועדת אל עבר הדלת, נוגעת לא נוגעת. ריח רע עולה באפי, ריח עבש, טחוב. הדלת  חורקת על צירה, נפתחת כמו מעצמה. אני נכנסת. מסך ערפל של אבק חונק אותי וראשי סחרחר. אני מתיישבת, נספגת במעמקים, מתבוננת סביב. שקי ניילון ענקיים, חלקם עדיין קשורים בחבלים, נאנקים מתכולתם, מיובשים, מתפוררים. חפצים זנוחים נשפכים מתוכם מדיפים ריח של שנים. תשוקות ותקוות שנגנזו. תיקים ומזוודות מתפוררות, ארגז תנור פרידמן ישן, סמובר ואוסף כלי נחושת עתיקים שאבא רכש  בשוק הפשפשים. מגבות 'אתא' באריזתן המקורית וסטוק ענק של חלוקי רופא. אדי פרפיום מתוק עולים מבקבוקי בושם גדולים שאת תכולתם יצקו במשפך לבקבוק זכוכית קטן ונאה שעמד על מדף פורמיקה בחדר האמבטיה. הריח מעורר נשכחות. באפלולית אני מזהה את רשימת הפריטים שעל הניילונים. גם על צידה הפנימי של דלת הבוידעם צמודה רשימת פריטים דומה, ואני יודעת שהכל תועד בקפידה בקלסרים הנמצאים בחדר העבודה של אבא. אני רוצה לקחת צינור כבאים ולרסס הכל  בזרם אדיר. לטהר. שנים מתאמנת לרגע שאדרש למשימה וחרדה ממנו.

למטה בבית קולות אנשים. מנחמים, באים והולכים, מסתובבים בכל החדרים. איש אינו יודע היכן אני.
אני רוצה לרדת, לחזור למזרון הישיבה, לנחם ולהתנחם, אך מתכווצת.
מתוך הדממה והבדידות אני חשה בה מפצירה בי להישאר עוד קצת. נשמתו של  אבא עושה דרכה למעלה וכאן היא בוחרת להשתהות, להתעכב. "ממי בא אבא להיפרד,"  אני תוהה,  "ממני או מחפציו"?
בת חמש הייתי, כשהושטתי זרועות קטנות בלילה קר במחלקת הילדים, בבית החולים הישן ואבא לא בא.
גם עכשיו אני רוצה שנשמתו תבחר בי, אך כמעט וכבר לא מצפה.
איש בודד היה אבא, וכל חייו חיפש נחמה. אבא רצה לתקן את העולם ולא חדל לתקן חפצים. הקדיש את חייו לרפא אנשים רבים, אך דבר לא הבין בנבכי נפש האדם. חור שחור וענק  היה בנשמתו, חור שראיתי בעיניו הקשות והמפוחדות, שחיותן ניטלה מהן שנים רבות לפני בואי לאוויר העולם.
אבא לא דיבר הרבה, והמעט שספר על חייו היה קשה ומפחיד, איך החביאו אותו  בלולים בזמן פוגרומים ורצו לחנוק אותו כדי להפסיק את בכיו, איך כמעט שכחו אותו ברכבת, ואיך כמעט חטפו אותו צוענים.
פעוט כבן ארבע, יתום מאם, יהודי נודד, היה אבא כשהסירה פלטה אותו לחופו של נמל יפו, ותמיד נשאר פליט שלא התפייס עם העולם, כל חייו צעק או שתק, ושתיקותיו היו חזקות ומשתקות.
בצעקותיו, שנפלטו כמו מלועו של הר געש, רצה לשלוט על העולם, אך לעולם דרכים ורצונות משלו, אז אבא עשה אתו ברוגז. גם איתנו.
" מה אבא יעשה עם כל התיקים והמזוודות שהוא קונה?", שאלתי פעם אחת את אמא,  והיא  רק הניפה ידה בתנועת ביטול אופיינית והלכה.
יותר לא שאלתי. ידעתי שלעולם לא נשתמש בתיקים היפים והצבעוניים האלו כדי לטייל בעולם. ידעתי שאימא תמשיך לכעוס, ושאבא ימשיך לצעוק ולכלוא את תכולת העולם בקרביים הענקיים של הבוידעם. וידעתי שרק הם יסכימו תמיד לקלוט ולשתוק, ולעולם לא יהיו צרים מלהכיל.
ובעולם  שמתחת לבוידעמים סערה או שקט שלפני הסערה. ופחד.
היו ימים שבפרוץ הסערה רציתי להיעלם, להתחבא למעלה ולמצוא שם נחמה, כמו שאבא התחבא בלולים. אבל בבוידעם של אבא היה מקום רק לשמעטס שלו.
בעולם שמתחת לבוידעמים חלו הקרביים שלי. גם היום כל צעקה פולחת את בטני בכאב, מכווצת אותי, משתקת.
עכשיו אני מזיזה את כבודם הצידה ויושבת ביניהם כשווה ביו שווים. בשבעה של מטה ממשיכים אנשים לצאת ולבוא. קול נעלי עקב טופפות על הרצפה החשופה. מי היא הגנדרנית, ולמי מאיתנו היא באה? נעלי עקב היו מאז ומתמיד זרות בביתנו.
אני מנסה לקום, אך רגלי אינן  נושאות אותי.

מבעד לערפל חיי הסמיך אני רואה אותן מוטלות שם, נטולות צבע וחיים. זוג נעלי עקב אדומות שהייתי מנסה בחשאי להלך עליהן בנענוע אגן של ילדה-אישה חולמת חלומות. גם לאפרוח שאבא הביא לי יום בהיר אחד, לא ידעתי מעולם מה קרה. התגעגעתי לנעלי נשיותי ובכיתי על האפרוח שנעלם.
ביד רועדת אני אוחזת בזוג הנעלים הבלויות ומנסה להשחיל את כפות רגלי לתוכן. כשנכנסתי לתוך נעליה של אמא, הן היו כה גדולות ומסקרנות ועכשיו כמו תפורות על פי מידתי. התחושה מוזרה, אך יש בה משהו מוכר. שנים שרגעי התרגשותי מוצנעים.  אבא סלד מהנאות ומפינוקים, והחשש מפני התקפי הזעם שלו בעיצומו של עונג השבית כל שמחה.  תמיד  הרבה  לדבר  מוסר, על אמון, על כבוד, על יושר והגינות, אך בנו לא האמין, רק כעס וזעף שאיננו מבינים דבר. אנחנו דווקא האמנו לדבריו וכאבנו, האמנו ופחדנו. פחדנו מאבא. גם אבא פחד, פחד מנשים וכעס עליהן. כעס על אמו שמתה עליו בהיותו תינוק, ועל אמו החורגת שגירשה אותו עם אחיו הגדולים לפנימייה. כעס על אשתו הראשונה, אהבת נעוריו, שבגדה בו וברחה עם אחר, ועל חמותו-סבתי האלמנה על שמצאה בעל אחר, ועל אמי היפה שהסבה ראשי גברים ועלינו בנותיו. נשיותנו איימה עליו והגבירה את הזעף בעיניו.
באותו אחר-הצהריים, כשפסעתי למרפאה של אבא כדי להראות לו את הנעליים החדשות, נעלי הלק האדומות, שאמא קנתה לעצמה, טופפתי אליו אט-אט לאורך פרוזדור ביתנו, גאה ועליזה חולפת בין החולים הממתינים. אך כשפתחתי את דלת חדרו ונכנסתי, נשמט מידיו מכשיר הבדיקה, ומבטו נישא אלי קר ומנוכר. "מה את עושה כאן בתלבושת מבישה זו?" שאג בקול מתכתי, "הסירי מיד את הנעליים הזולות האלו ומהרי לחדרך. עוד אראה לך, עוד אלמד אותך איך עליך להתנהג". בלחש שמעתי אותו מוסיף ומסנן: "ילדה רעה, שופכת את דמי, מורידה אותי שאולה."  מושפלת ומבוישת נמלטתי משם ופסיעות חיי היו מאז מדודות ומאופקות. כה רחוקות מנתיבן.

מישהו למטה  קורא בשמי, מחפש אותי, הפעם אני נחושה לרדת. מתוך עולם של דממה מעיקה, כמלאך, אני יוצאת אל הסולם. יורדת בזהירות שלב אחר שלב ולרגלי נעלי אשה.

כבר  אינני פוחדת
לפתוח את  דלת המתכת
של  החדרון על הגג
לפתוח ולהציץ
להביט  בעבר  מתפורר…

כי גם  כאב יכול  להתפורר
כמו ניילון  ישן
משול כחרס  נשבר,
כציץ נובל,  כצל  עובר
כענן  כלה וכחלום  ימוג.

(מתוך: שבילים 7)