אוחיון אברהם

מאמר מאת אברהם אוחיון מתוך: שבילים, גיליון 15

יהודית – גיבורת מופת או מיתוס?

אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך הוא ספר יהודית המתאר את גבורתה של אישה יהודייה ושמה יהודית. הספר נכתב בעברית, אך המקור העברי אבד, והוא נשתמר בתרגום השבעים היווני. בימי הביניים הוא תורגם לעברית בתרגומים מסורתיים או בסיכומים מדרשיים שנקראים "מעשה יהודית", ומאוחר יותר ועד לזמננו נוספו תרגומים. שיחזור מדעי של הספר לעברית, נעשה בידי גרינץ. הוא נחשב לקרוב ביותר למקור, ועליו נסתמך בדיוננו זה.
ספר יהודית הנו ספר יהודי מלא חיים ומתח, המתאר מאורע מחיי עם ישראל בימי בית המקדש השני. הוא מספר על מלחמתה של יהודית, המצליחה בעזרת תעוזתה ויופייה להביא לניצחון של היהודים על אויביהם. הספר עשיר באזכורים של שם ה', תפילות, מצוות, תיאור של עבודת הכוהנים בבית המקדש, יראת שמים ומסירות נפש למען עם ישראל.
השאלה שנדון בה כאן, ושליוותה את חוקרי הספר מאז ועד ימינו, היא האם העלילה שמתוארת בו היא תיאור היסטורי של מאורע שקרה, או שזהו רומן ספרותי-היסטורי. דהיינו, האם יהודית היא גיבורת מופת או מיתוס?
שאלה זו נשאלת לגבי ספר זה ולא לגבי ספרים עלילתיים אחרים, כגון מגילת אסתר שבתנ"ך או טוביה, שושנה וחֲנוך שבספרים החיצוניים, מכיוון שבניגוד לאלו, בספר יהודית נתגלו קשיים היסטוריים וגיאוגרפיים מהותיים, כפי שנפרט בהמשך, ואלה הציבו סימן שאלה על עצם קיומו של האירוע.
בדיוננו נציג את שתי הדעות ונדון בהן, אך תחילה סיפור המעשה.

סיפור המעשה
נבוכדנצר מלך אשור, שמקום מושבו בנינווה והוא שולט על עמים רבים, יוצא למלחמה כנגד ארפכשד מלך מדַי ועמים נוספים המסייעים לו. לפני צאתו למלחמה הוא שולח שליחים אל הארצות שתחת חסותו, מדמשק ולבנון, דרך ארץ יהודה, עד מצרים הגובלת בכוש שהיא קצה גבול ממלכתו, בקריאה שיבואו לסייע לו במלחמתו, אבל הן מסרבות. הוא נלחם לבדו ומנצח. לאחר מכן הוא מחליט לנקום בעמים שסירבו להשתתף עמו במלחמה, ושולח את שר צבאו אולופַרנא עם חַיִל כבד מאוד להילחם בארצות אלו. הצבא יוצא מנינווה, מכניע עמים והורס ארצות, חוצה את סוריה ומגיע לא"י. פחדו של אולופַרנא נופל על אנשי ערי החוף שבארץ (שהם אינם יהודים), מצידון שבצפון ועד אשקלון שבדרום, והם שולחים אליו שליחים לשלום ולכניעה. צבא אשור חונה בעמק יזרעאל במגמה לכבוש את ארץ יהודה ולהמשיך דרומה.
משמגיעה לירושלים הידיעה על צבא אשור, נופל פחד גדול על יושבי העיר. יויָקים, הכהן הגדול, שולח איגרות אל הישובים היהודיים שבגבול השומרון, ודורש מהם להתחזק, לתפוס עמדות על ההרים ולעצור את התקדמות האויב לבל יגיע אל ירושלים ואל המקדש. המשימה מוטלת במיוחד על שני ישובים הנמצאים בחזית מול האויב – בְּתוּלְיָה ובית-חומותיים.
כשנודע לאולופַרנא על היערכות יושבי השומרון כנגדו, הוא מכנס את מנהיגי העמים כדי לשאול על טיבם של היהודים. אחיאור, ראש בני עמון, מספר לו את ההיסטוריה של עם ישראל ואומר לו שכל זמן שהיהודים אינם חוטאים, ה' עמהם ואי אפשר לנצחם. תשובה זו מעוררת את כעסו של אולופַרנא ומחזקת בו את רצונו לנצח את ישראל. הוא גם מעניש את אחיאור בהעבירו אותו אל מחנה ישראל, כדי שימות שם כשהם יובסו במלחמה.
אולופַרנא מחליט לכבוש תחילה את בְּתוּלְיָה, שממוקמת על הר. הוא צר עליה וגם משתלט על המעיינות – מקורות המים של הישוב. התוצאה היא שהמזון והמים בישוב אוזלים, ותושבי המקום דורשים מראשי הקהילה להיכנע. בלחץ התושבים מחליטים ראשי הישוב שאם בחמשת הימים הקרובים לא יקרה נס של הצלת העיר, הם ייכנעו ויסגירו אותה לידי האויב.
דבר החלטה זו מגיע אל אחת מבנות העיר, אישה אלמנה חסודה ויפה ושמה יהודית. היא מנסה לשכנע את ראשי העיר שלא יקבעו גבול לחסדי ה' ושלא ייכנעו – אך ללא הצלחה. אז היא מודיעה להם על החלטתה לצאת אל מחנה האויב בכדי להציל את העיר, מבלי לפרש כיצד תעשה זאת.
היא מתייפה ומתלבשת בהידור, ויוצאת מן העיר הנצורה בלוויית שפחתה הנאמנה. היא מגיעה אל מחנה האויב ומבקשת שיביאו אותה אל אולופַרנא, כי יש לה מידע חשוב לומר לו. היא מובאת אליו, והוא מתרשם מאופייה ומיופייה ומקבל אותה בסבר פנים יפות. תחילה היא מאשרת בדבריה את דברי אחיאור, אך בהמשכם היא מודיעה לו, שמכיוון שיהודי בתוליה החליטו לחטוא – לאכול מדברים שאסרה התורה (בגלל הרעב בעיר) – קרובה שעת הכושר שלו לנצחם. היא מבטיחה לו שתודיע לו על המועד המתאים לכך ותביא את צבאו אל לב העיר ואל ירושלים ומנמקת את בגידתה בעמה בבגידת תושבי בתוליה בדתם ובאמונתם, ודבריה מתקבלים על דעתו.
ביום הרביעי לבואה עורך אולופַרנא משתה, ומתוך שהוא חושק ביהודית הוא מזמין אותה להשתתף. לאחר המשתה נשאר אולופַרנא לבדו עם יהודית באוהלו, והוא שיכור ונרדם מיד. היא לוקחת את חרבו וכורתת את ראשו.
למחרת בבוקר (ביום האחרון שהקציבו אנשי בתוליה להגעת הנס), היהודים מוקיעים את ראש האויב מעל לחומת העיר, ויוצאים להילחם באשורים עם תגבורת מערים אחרות. פחד ובלבול נופלים על האשורים בעקבות מות מנהיגם, הם נסים, ובני ישראל מכים בהם ובוזזים אותם.
הספר מסתיים בשיר תהילה לה' ששרים יהודית והעם, ובאמירה שבמשך כל חיי יהודית ועוד זמן רב לאחר מכן לא היו מלחמות כנגד עם ישראל.

תיאורי ריאליה בספר
הספר עשיר בפרטים היסטוריים, גאוגרפיים וטופוגרפיים המאששים את האירוע: יש בו שמות עמים שנלחמו בנבוכדנצר ואלו שלא סייעו לו; פירוט מסלול תנועת צבא אשור עד הגיעו לארץ; שמות העמים שניצח; שמות ערי חוף שנכנעו לו, כגון: צידון, צור, כזיב, יבנה, אשדוד, אשקלון וכן בית שאן ויריחו; מצוינים שמות ישובים יהודיים בצפון השומרון שעמדו בדרכו של אולופַרנא; נזכרים שמות הכהן הגדול, ראשי העיר בתוליה, פירוט שמות יהודיים של ייחוסה המשפחתי של יהודית עד ליעקב אבינו, שם בעלה; מוזכרת עבודת הכוהנים במקדש וציון של מצוות הנוהגות בזמן הבית.
בכל אלה יש כדי לחזק את האמיתות של האירוע.
קשיים באימות הסיפור
למרות ריבוי פרטי הריאליה שבספר, ועל אף שתיאורי הרקע שבספר נראים אמינים למדי, התקשו החוקרים ליישב את הנתונים שבו עם המציאות ההיסטורית והגאוגרפית הידועה. כגון: נבוכדנצר המקראי (605-562 לפנה"ס) לא היה מלך אשור אלא מלך בבל; אשור, מדי ונינווה כבר לא היו בזמנו של נבוכדנצר המקראי; בממלכת אשור לא ידוע על מלך בשם נבוכדנצר, ובממלכת מדי לא ידוע על מלך בשם ארפכשד; לא ידוע ממקורות אחרים על כהן גדול בשם יויקים (או: יהויקים); כל שמות הישובים היהודיים בגבול השומרון שנזכרים בספר אינם ידועים ממקורות אחרים; היישוב היהודי בארץ, בימי בית שני התרכז במקומות אחרים ולא בשומרון שהייתה כותית; אין התאמה בין התיאורים הטופוגרפיים שבספר לבין אלו שבשטח וכן אין לסיפור זה סימוכין ממקורות אחרים – יהודיים או זרים.

הגישה ההיסטורית
שתי גישות בסיסיות אפיינו את החוקרים בדרכם להתגבר על הקשיים שבספר: הגישה ההיסטורית והגישה האלגורית. חוקרי הגישה ההיסטורית, מציעים הסברים ופתרונות לקשיים שהועלו, אך חלוקים ביניהם בשאלה לאיזה רקע היסטורי שייך הספר. הדעות מתחלקות לשתי אסכולות עיקריות: יש המשייכים אותו לתקופה הפרסית, החל מתקופת "שיבת ציון" ו"הכנסת הגדולה" והלאה. כך, למשל, גרינץ משער שהוא חובר בשלהי התקופה הפרסית, בשנת 366 לפנה"ס, בסוף ימי ארתחשסתא השני. אחרים משייכים אותו לתקופה ההלניסטית-החשמונאית, למאות השנייה והראשונה שלפני הספירה. "האסכולה היוונית" שלטה מאז ימי הביניים, אך מחקריהם המדוקדקים של גרינץ, ואחריו של זרטל (הערות 4-3) חיזקו את "האסכולה הפרסית". על מחקריהם והסבריהם אפשר לקרוא במקורות שצוינו.

הקשר לחג חנוכה
האירוע בספר אינו נזכר בספרות התנאית. רמז אליו בתלמוד אפשר למצוא בדברי הגמרא בבבלי שבת כג, ע"א בעניין חנוכה: "נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס" – כמו שנקבע בחיוב נשים במקרא מגילה בפורים (מגילה ד, ע"א) ובשתיית ארבע כוסות בפסח (פסחים קח, ע"א). אולי הכוונה בנס המוזכר היא לאירוע של מעשה יהודית, אולם רש"י שם משייך אמירה זו לאירוע אחר שקרה בימי היוונים ושמפורט במגילת תענית.
ובכל זאת הקשר לחנוכה נשאר: בחלק מהתרגומים המדרשיים של ספר יהודית נעשו שינויים מן הנוסח המקורי. למשל, בתרגום שבספר חמדת ימים (לעיל הערה 1) מצוין שמעשה יהודית היה בימי אליפורני מלך יוון. בנוסף, מובא שם שיהודית השקתה את המלך בחלב שהביאה עמה. ייתכן שהוסיפו זאת כדי לדמות את המעשה שלה לזה המקראי של יעל אשת חבר הקֵּיני, שהשקתה את סיסרא בחלב ולאחר מכן הרגה אותו (שופטים ד'). פוסקי ההלכה דאז, השתמשו בשינויים ובתוספות לסיפור, לחיזוק הקשר בין מעשה יהודית לבין חנוכה בדרך ההלכה, והדברים קיבלו את תבניתם הסופית בשולחן ערוך: א. "…ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד הנרות דולקות…" ב. "…יש אומרים שיש לאכול גבינה בחנוכה לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב". ועוד, גבורת יהודית מצטרפת לגבורת המכבים,ובפרט ליהודה המכבי.
לדעת מיכאל ששר, השינויים שנעשו בתרגום הספר היו מכוונים, ונועדו להצמיד את מעשה יהודית לחנוכה, אף שאינו שייך לו, כדי לשמר את אירוע זה לדורות. (כפי שנעשה לגבי י"ז בתמוז וט' באב – הוצמדו להם אירועים נוספים על אלו שקרו בהם, כדי לשמר אותם).

הגישה האלגורית
גרינץ מציין במבוא לספרו (לעיל הערה 3) שראשיתה של גישה זו לספר יהודית, היא במאה ה-16 אצל הכומר מרתין לותר בגרמניה. הוא ראה בספר משל חזוני, ומצא בו סמלים לעניינים מופשטים. לדעתו, אילו אפשר היה להביא ראייה מן ההיסטוריה על אמיתות הספר, ודאי שהיה נחשב ל"ספר יקר שמקומו נכון לו גם במקרא". אלא שאין זו היסטוריה אלא "שיר קדוש ונאה", והשמות שבו סמליים: האלמנה יהודית – סמל לעם ישראל, שהוא כאלמנה עזובה אך שומרת אמונים לה'. בתוליה – "בתולת ישראל" (ירמיהו ל"א, ג), שכל זמן שהיא נקייה מחטא, אין אומות העולם יכולות לה. אולופַרנא – הוא אולופרנס, סמל אלילי למושל שלא יודע את ה'. תכליתו של הספר היא דתית-אידיאולוגית – להראות את השגחת ה' על עם ישראל שיש לבטוח בו בעת צרה. בכך הוא בא לעודד את העם ששב מהגלות.
בגישה זו נוקטים גם מן החוקרים בני זמננו. מור טוען שמטרת המגילה היא יותר תאולוגית מאשר היסטורית, לדעת יעקב ליכט, יתכן שיש כאן גרעין היסטורי של זיכרון עמום שעליו נבנה הרומן, אבל הספר הוא יצירה ספרותית שכולה דמיון טהור. אמנון שפירא, במאמרו "העיר בתוליה – שם גאוגרפי או פיקציה"? מסכם שבתוליה היא פיקציה ספרותית, בגלל העובדה שעל אף המחקרים שנעשו, לא התגלתה שום ראייה לקיומו הגאוגרפי של הישוב, וגם לא לקיומה ההיסטורי של העלילה. לדבריו, בשל ההתפתחות המדעית שחלה מאז, גדלה הסבירות שהרקע לסיפור הוא ספרותי-תאולוגי, יותר מאשר ריאלי. הוא מוסיף על האלגוריה של השם "בתוליה": השם רומז על יהודית, שמאז מות בעלה, סירבה להינשא לאיש ושמרה בקפדנות שאיש לא יקרב אליה. "בתוליה" כמו "יהודית" מגלמים את עם ישראל – "בתולת יהודה" (איכה א', ה), ו"בתולת בת ציון" (מל"ב י"ט, כא) – ובא להבליט את שמירת האמונים של עם ישראל לה'.
נציין שגם העדר אזכור של האירוע בכמה מקורות שהיינו מצפים שיוזכר בהם – ספרי החשמונאים, ספר קדמוניות היהודים של יוספוס, הספרות התלמודית בכלל ומגילת תענית בפרט וגם רש"י – אומר דרשני ומטיל בספק את קיומה ההיסטורי של העלילה.
כיוון אלגורי אחר, המופיע במאמריהם של לוריא, רויטמן ושפירא, משווה בין מגילת אסתר לבין ספר יהודית. לדבריהם, מגילת אסתר מעוררת תהיות רבות באשר לנורמות העולות ממנה. תיקונים למגילה עצמה נעשו בחז"ל, בתוספות למגילת אסתר שבתרגום השבעים וגם אצל יוספוס בקדמוניות היהודים.
לדעתם, מחבר ספר יהודית, שזמנו הוא לאחר מגילת אסתר, נקט בדרך אחרת: הוא חיבר יצירה ספרותית חדשה, סיפור-בבואה אפולוגטי, שהוא אנטיתיזה מתקנת למגילת אסתר.
סיכום
המחלוקת בין החוקרים על אמיתות האירוע לא תסתיים כאן, אבל אין חולקים על כך שיהודית הפכה למיתוס לגבורה נשית ויהודית לכל הדורות: סמל לכוחה של אישה, שבאמונה עזה, בתחכום ובתעוזה יכולה לנצח אף גייסות לוחמים.בכך הצטרפה יהודית אל נשים שהפכו לשם דבר בהיסטוריה של עם ישראל בשל גבורתן, כגון: שפרה ופועה שסיכנו את עצמן בהצלת ילדי ישראל (שמות א'), דבורה הנביאה ששפטה את ישראל והצילה אותו מכף אויביו, יעל אשת חבר הקיני שבאה לעזרתה של דבורה והשלימה את הניצחון בתחבולה ובאומץ (שופטים ד'), אסתר המלכה שהצילה את ישראל וחנה, אם שבעת הבנים, שעקדה את בניה ואת עצמה כדי שלא ישתחוו לפסל (מקבים ב).נשים אלו היוו סמל והשראה לגבורת נשים במשך הדורות, עד לגבורתן של נשים במלחמת העולם השנייה – הן בגטאות והן בלחימה – ועד לשותפותן במלחמות לתקומת מדינת ישראל.