בקיץ 1982 הכיתור על ביירות היה בעיצומו, ובערב ההתרחשות נועדה להתבצע אחת ה"זחילות" הגדולות לעבר העיר הנצורה והמופגזת. "זחילה" היה שם קוד להשתלטות על חלק נוסף מהעיר והידוק נוסף של המצור.
נסענו כל הפלוגה בשלושה אוטובוסים מיושנים של אגד. כשהתקרבנו אל העיר כבר שררה חשכה מוחלטת. בערך עשרה קילומטר לפני העיר מישהו במחסום מאולתר עצר את האוטובוסים שלנו.
"לכבות את האורות", הוא צעק. רק לאחר שאחרון האורות כובה, הוא התיר לנו להמשיך בדרכנו.
כביש החוף הלבנוני היה ריק ממכוניות אזרחיות וחשוך שלא כרגיל בשעה הזו. נהג האוטובוס לא ראה כלום, ואני עמדתי לידו וניסיתי לכוון אותו. בנסיעה אטית חלפנו על פני טנקים, נגמ"שים, תותחים, דחפורים ועוד כלים מסוגים שונים, כולם מוכנים לתנועה ומסודרים בשיירה ארוכה, שכמוה ראיתי רק בימים הראשונים של המלחמה. לאחר מספר קילומטרים עקפו האוטובוסים שלנו את השיירה והגיעו למקום הקדמי ביותר שבו שלט צה"ל: פאתי ביירות.
ירדתי מהאוטובוס בהרגשה כבדה. את החיילים שלי לא הכרתי. הם הגיעו לקורס רק שלושה ימים קודם לכן, ובקושי הספקנו להתחיל לאמן אותם. על האימונים שעברו בטירונות לא סמכנו כל כך. אף את השטח לא הכרתי. ראיתי תצלום אוויר של האזור למשך מספר דקות, בערך שעה לפני הכניסה ללבנון, וזכרתי את התמונה באופן כללי ביותר. התפללתי שלא יקרה כלום. לא ידעתי איך החיילים יגיבו אם יקרה משהו, ולא התחשק לי לבחון את הנושא הזה דווקא עכשיו, כשהמוכנות כל כך מוטלת בספק.
הלכנו כמאה חיילים בטור ארוך ושקט. הרוב בוודאי הרגישו כמוני. מימיני הופיעו צלליות חשוכות של בניינים גדולים. זיהיתי את האוניברסיטה של ביירות לפי התצ"א. לפחות אני מזהה משהו, חשבתי לעצמי. חיילים מגדוד ההנדסה עמדו דוממים ליד הכלים שלהם וחייכו אלינו חיוכים מאובקים ומותשים. עברנו ליד נגמ"ש שרוף. גם בחושך זיהיתי את צורת הגלגלים והסימנים הצה"ליים.
עברה עוד כמחצית השעה של הליכה בחושך מוחלט, בדרך חולית. לא ראיתי דבר מימיני ומשמאלי. נעצרנו לבסוף בפתח בניין בשכונת מגורים. "זה המוצב שלך", אמר לי מפקד הפלוגה והמשיך בדרכו. היו לו עוד שני מוצבים לתפוס.
חיכה לי קצין מהצנחנים, מחזור מעלי בבה"ד 1. "חמישים מטר ממך לכיוון מזרח זה האזור של המחבלים. הבית עם התריסים הירוקים, זה כבר השטח שלהם", הצביע לעבר גוש שחור. "השטח שלהם זה בורג' אל ברג'נה. תעשה היכרות: אביעד – בורג' אל ברג'נה; בורג' אל ברג'נה – אביעד. נעים מאוד, אתם יכולים ללחוץ ידיים ולהתחבר. מחנה פליטים, כמה עשרות אלפי פלשתינאים, לא כולם חובבי ציון. כמה אלפי מחבלים, לא כולם עם רגשות ציוניים עמוקים. אתמול בלילה יצא מחבל חמוש מהמרתף של הבית שלנו. למזלי אני שלפתי ראשון. תיזהר". לחצנו ידיים, והוא מיהר למחלקה שלו. ידעתי בגדול מה חלקו ב"זחילה" הקרובה. אני חושב שאמרתי לו, "תיזהר גם אתה".
התמקמנו ב"מוצב", דירה בקומה שתיים בבניין בן שבע קומות. עמדות על המרפסות, מדופנות בכמה שקי חול שקיבלנו בירושה מהצנחנים. ארגַנו שמירה, ומי שהיה פנוי ניסה להניח את הראש ולישון.
בחצות, בדיוק על הדקה, פגעה הפצצה הראשונה של המחבלים בדירה שבה ישנו. טנק מלמטה ירה בחזרה שני פגזים והרעיד את כל שבע הקומות של הבניין. ממש באותו זמן התחילה ההרעשה הכבדה. לפי הקולות ידענו שה"זחילה" התחילה. קולות הקרב היו קרובים ונשמעו היטב. מאותו זמן ובמשך כמה ימים האש סביב כמעט שלא פסקה. מסתבר שהיינו בדיוק בלב המהומה. צה"ל והמחבלים בביירות ניהלו חילופי אש בתותחים ורקטות, כשאנחנו ממש מתחת. בהתחלה התרגשנו מהשריקות הבלתי פוסקות של הפגזים מעל ראשינו, אבל אחר כך פשוט התרגלנו. השריקות התנגנו להן ברקע, ואנו אכלנו ואף ישנו אתן, ובעצם עשינו הכול.
"הצגת חצות", כך כינינו את הסצנה הראשונה. מכאן ואילך אלה היו "הצגות החצות" המקומיות שלנו. כמעט בכל לילה מחבל זה או אחר התקרב וירה לעברנו. אנחנו השבנו יריות וחוזר חלילה. לעתים התרחשה "ההצגה" בשעות שונות ומשונות במשך היממה, אבל הכינוי שניתן לה בפעם הראשונה נצמד אליה לאורך כל הדרך.
לא ידעתי מה העלה את חמתו של המפקד, אולי היו אלה השריקות הבלתי פוסקות של הפגזים מעל הראש, ואולי העובדה שאחד מנסיונות הפגיעה בנו התרחש באור יום מלא. שתי דמויות במדים, עם תעוזה לא קטנה, קפצו להן מאחורי הבית עם התריסים הירוקים וירו לעברנו ירי די מדויק. מכל מקום, הפקודה שקיבלתי הייתה קצרה וברורה: "המרחק בינינו לבינם קצר מדי. נקה לי כאן קצת את הסביבה. תוריד את הבית עם התריסים הירוקים. עד הערב סיימת. סוף".
לקחתי אתי את דודי סגני ועוד עשרה חיילים. התקדמנו בזהירות ובמהירות, משתדלים להישאר כמה שפחות בשטח הפתוח. בדרך חשבתי על ההפתעות שהכנתי לאלו שינסו להגיע אלי, וחששתי ממה שהם הכינו לי. הגענו אל הבית עם התריסים הירוקים. דודי בדק מימין, ואני פניתי שמאלה אל הדלת. הבית היה נטוש ופתוח לרווחה. בדקתי היטב. בבית לא הייתה נפש חיה. התחלתי להתארגן לפיצוץ הבית.
דודי הגיע וקרא לי, "אתה חייב לראות משהו". יצאנו בזהירות, חוששים ממלכוד, ממוקש, מצלף ומהשד יודע מה. על גב הבית עם התריסים הירוקים נשענה לה בקתה קטנה, מוזנחת ומטה ליפול. דודי פתח את הדלת ונכנסנו. דרך צוהר קטן נכנס מעט אור. ערבי זקן לבוש גלימה מטונפת ישב ליד שולחן עלוב ובהה בנו בעיניים לבנות, סומא באפלה. אישה זקנה לבושה בלויי סחבות האכילה אותו דייסה. בפינה על הרצפה המלוכלכת עמדה פתילייה ועליה תבשיל. ריח התבשיל חדר לאפי יחד עם הריח המעופש והטחוב של הבקתה.
דודי משך אותי החוצה ותפס בידי: "ברור לך מה יקרה לבקתה הזו, אם תפיל את הבית עם התריסים הירוקים?"
"ברור כשמש", אמרתי, ושנאתי את כל מי שהכניס אותי למצב הזה. קיללתי בלבי את המלחמה ואבות אבותיה. קיללתי את המחבלים הפלשתינאים, שלא סופרים את בני עמם ואת אמהותיהם עשרה דורות לאחור לפחות. נדמה לי שמופע הקללות שהתנגן בלבי נמשך דקות ארוכות. מפי לא הוצאתי מילה.
דודי התחיל לאבד סבלנות: "אז מה עושים?" הוא הביט בי וידו אחזה בזרועי. אני כנראה כבר מיציתי את רפרטואר הקללות. הוא הסתכל על הבקתה, חזר והביט לי בעיניים וחייך: "הו, למבט המוכר הזה חיכיתי".
*
הקיץ הלבנוני הלוהט והמהביל החליף פנים, וחורף קר וזועף הצליף מטחים של גשם, מתנפל בשצף קצף על סיור היום שלנו בפאתי ביירות. רטובים וקפואים מצאנו מסתור בבית נטוש. עליתי עם דודי לקומה השנייה. בדרך הוא סינן איזו קללה ובשקט, כדי שהחיילים לא ישמעו, הוסיף: "אפילו מזג האוויר רוצה להעיף אותנו מלבנון הארורה הזו".
עמדנו בקומה השנייה ליד מדורה מאולתרת, מנסים להתייבש. העיניים שלנו נדדו לכיוון מערב אל השכונה ההיא. את הבית בן שבע הקומות שבו שכן ה"מוצב" שלנו מצאנו בקלות. דודי הצמיד משקפת לעיניו, וסרק ביסודיות את הסביבה של אותו בניין.
"אתה עדיין בודק, אם הבנתי נכון את הפקודה ההיא לגבי הבית עם התריסים הירוקים או בלי התריסים?" זרקתי לעברו.
הוא פלט צחקוק, וכמו אז הסתכל לי בעיניים ואמר משפט, ששמעתי עם הזמן פעמים רבות מהסובבים אותי, בצורה כזו או אחרת: "את מה שמתחשק לך, אתה תמיד מבין מצוין".
(מתוך: שבילים, גיליון 13 – הבית בצל המלחמה, 2015, עמ' 93)